איך התחלתי לצלם ולמה אני לא עובד בזה

זו השאלה הכי נפוצה שכל אדם שני שרואה את התמונות שלי שואל אותי: למה אני לא עובד כצלם? למה אני ממשיך לעבוד בעבודה שלי כיום, שלא קשורה בשום צורה לצילום? טוב, יש הרבה רבדים בנושא הזה והרבה תשובות, ולא תמיד אני נותן את אותה תשובה לכל אחד. אבל אם אני אנסה לסכם את הכל, יש נושא אחד מרכזי – זה תחביב.

תחביב או מקצוע?

ברגע שאתה מגדיר תחביב כמקצוע, הכל משתנה. האם בטיולים שלי הייתי מרגיש אחרת? ברגע שאתה עובד בתחביב שלך, אתה נהיה לחוץ להוציא עבודות, יש לך דדליין, דברים שכרגע אין לי בכלל. כשאני יוצא לטיול צילום, אני מצלם מה שבא לי, מתי שבא לי, בלי לחץ. יש לי המון תמונות שלא פרסמתי עד היום, תמונות מעולות ומדהימות, אבל וואלה – פשוט לא בא לי לפרסם כל תמונה, ואין לי גם את הזמן לערוך כל תמונה בנפרד.

הרעיון של להפוך את התחביב למקצוע תמיד ריחף מעליי. אני מבין שזה היה יכול לתת לי הכרה והזדמנות להעמיק בתחום שאני כל כך אוהב. אבל אני גם מבין שאם הצילום היה הופך לעבודה, האהבה והתשוקה עלולות להיעלם. הלחץ להוציא תוצאות ולהתמודד עם דרישות לקוחות, לתכנן צילומים בצורה מקצועית ולעמוד בזמנים – כל זה עלול לפגוע ביצירתיות הטבעית שלי. אני אוהב את החופש שבצילום, את האפשרות לראות עולם דרך העדשה בלי שום מחויבות חיצונית. ולכן, החלטתי להשאיר את הצילום במקום שהוא כרגע – כמשהו שממלא אותי אושר ורוגע, ולא כמחויבות שדורשת ממני תוצאות.

הצעדים הראשונים

אני מצלם כבר קרוב ל-20 שנה, ולעולם לא למדתי צילום במקום מסודר. הכל לימדתי את עצמי. התחלתי במצלמות פילם של אמא שלי, כן, תאמינו או לא – פילם! אני מדור הפילם. הייתי מצלם, חוסך קצת כסף והולך לפתח את התמונות. ההתרגשות לראות מה יצא מהפילם הייתה מדהימה. לפעמים זה היה מצחיק, כי בתור ילד דתי היו לי תחומי עניין יחסית סגורים – צילמתי כיפות, תפילין, ארוחות שישי, דקה לפני שבת הייתי מצלם את המעבר בין קודש לחול, בר מצוות. ידעתי שאני אוהב את זה, בלי לדעת מה זה באמת "צילום".

בתור ילד, הצילום היה בשבילי אמצעי לבטא את עצמי בעולם שבו היו לי גבולות מאוד מוגדרים. לא היה לי מושג על עקרונות צילום, על טכניקות, על קומפוזיציה או על תאורה – פשוט רציתי ללכוד רגעים שעניינו אותי. כל התמונה שצילמתי הייתה מבט אל תוך עולמי הקטן, והתמונות האלו היו עבורי דרך לשמור את הרגעים האלו לנצח. כשהייתי חוזר מהפיתוח ומגלה שהתמונות יצאו נהדרות – זה היה רגע קסום עבורי.

עם הזמן, התחלתי להבין שהצילום הוא יותר מסתם ללכוד רגעים. גיליתי שאפשר להשתמש בעדשה כדי לספר סיפור, להעביר תחושות, ואפילו לעורר מחשבה. הפשטות שבה התחלתי הייתה כוחי, כי היא גרמה לי להבין את העולם בצורתו הבסיסית ביותר, וללמוד מתוך התנסות. כל תמונה שלא יצאה טובה הייתה שיעור עבורי – איך לשפר, איך לזוז לזווית הנכונה, איך למצוא את התאורה המושלמת. הצילום הפך להיות מין מסע אישי של גילוי עצמי ולמידה מתמדת.

מצלמה ראשונה

בגיל 19, קצת מאוחר מהרגיל, התגייסתי לצבא. שם החלטתי לראשונה שאני חוסך כסף למצלמה הראשונה שלי. קניתי מצלמה של קנון, מצלמת פוקט דיגיטלית, שהייתה עם מסך מאחור. מבחינתי אז זה היה השיא. בתור חייל, לא היה לי כסף, ומצלמה ב-1600 שקל בשנת 2008 הייתה פסגת החלומות שלי. הצלחתי לשרוד על השכר הצבאי, וגם אחרי השחרור צמצמתי כלכלית כדי להחזיק את המצלמה הזו. זה לא היה קל, אבל בכל פעם שהייתי חוזר הביתה, הייתי ממשיך עם האוטובוס במקום ישר הביתה, והולך לצלם בפארק הירקון, בתל אביב, בצפון, בצפת הרחוקה.

המצלמה הזו הייתה עבורי חלון לעולם חדש. פתאום, כל פרט קטן הפך להיות משהו ששווה ללכוד. פרח בפארק, שקיעה על נהר הירקון – כל אלה היו סיבות בשבילי לצאת ולצלם. אני זוכר את עצמי עומד בפארק הירקון ומנסה לתפוס את השמש בדיוק ברגע שהיא נעלמת מאחורי העצים, או את המשחק בין הצל לאור על המים. המצלמה הזו הייתה קטנה, לא יקרה, ולא מקצועית – אבל היא הייתה שלי, והיא הייתה הכלי שאיפשר לי לבטא את עצמי בלי מגבלות.

אתגרים בדרך

כמובן, לא הכל היה קל. המגבלות הכלכליות גרמו לי להעריך כל תמונה שצילמתי, כל רגע שהצלחתי ללכוד. הצילום היה עבורי משהו שדורש הקרבה – גם כספית, וגם של זמן ואנרגיה. לא תמיד היה לי נוח, לא תמיד היה לי קל, אבל תמיד היה לי חשוב להמשיך. ההשקעה הזו השתלמה, כי היא חיזקה אותי, לימדה אותי להעריך את המאמץ שמושקע בכל תמונה טובה.

אחרי השחרור מהצבא, המצלמה הזו המשיכה ללוות אותי, והחלטתי שאני רוצה להמשיך ולהתפתח. לאט לאט התחלתי להתעניין בצילום מתקדם יותר, ללמוד על טכניקות חדשות, להתנסות בצילומי נוף, פורטרטים, ולשחק עם אור וצל. היה לי ברור שצילום זה לא רק תחביב – זה משהו שמאפשר לי לראות את העולם בצורה ייחודית, לחקור אותו, ולהעביר את התחושות שלי דרך העדשה. הצילום הפך למעין יומן אישי שלי, שבו כל תמונה היא פרק חדש.

ההמשך יבוא…

המסע שלי בעולם הצילום רחוק מלהסתיים. זה מסע שלעולם לא יגמר, כי תמיד יש עוד מה ללמוד, עוד מה לגלות. אני רוצה להמשיך לטייל, להמשיך לצלם, להמשיך ללכוד רגעים ולהפוך אותם לנצחיים. ההמשך של הסיפור הזה יבוא, ואני בטוח שהוא יהיה מלא ברגעים יפים, בצחוק, בהתרגשות, ובתמונות שישקפו את כל מה שאני אוהב לראות בעולם.