RONROV — גלריית צילום טבע, אורבניקה ותעופה

ראיון עבודה שהפך ליום צילום

יש ימים שאתה יוצא מהבית בשביל דבר אחד, ובסוף חוזר עם משהו אחר לגמרי.זה היה מתישהו בין 2020 ל-2022, בתקופה שבה החיים כבר התחילו לחזור למסלול אחרי הקורונה. קיבלתי הזמנה לראיון עבודה באחד מגורדי השחקים במרכז תל אביב.כבר כשהגעתי והסתכלתי על הבניין מלמטה, הדבר הראשון שעבר לי בראש לא היה דווקא ראיון העבודה.הסתכלתי למעלה ואמרתי לעצמי:וואו. בטוח יש פה מה לצלם.באותה תקופה הייתי לוקח איתי את ציוד הצילום כמעט לכל מקום, וגם באותו יום המצלמה והציוד היו בתיק שלי.נכנסתי לבניין, עליתי לראיון וסיימתי אותו. הראיון התקיים בערך בקומה 47 או 48, אני כבר לא זוכר בדיוק, אבל זו הייתה קומה גבוהה מאוד.ואז, מבחינתי, התחיל החלק המעניין באמת.במקום להיכנס למעלית ולרדת למטה, החלטתי לעשות בדיוק את ההפך.אמרתי לעצמי: אם אני כבר כאן, אני עולה הכי גבוה שאני יכול.עליתי למעלה ויצאתי לאזור שבו חלק מהמשרדים עדיין לא היו מאוכלסים וחלק מהקומות עדיין היו בתהליך בנייה. פתאום נפתח מולי נוף מטורף של תל אביב ושל גורדי השחקים מסביב.הוצאתי את המצלמה.ומאותו רגע שכחתי לגמרי שהגעתי בכלל בגלל עבודה.צילמתי.ועוד תמונה.ועוד אחת.החלפתי זוויות, חיפשתי השתקפויות, הסתכלתי על האור משתנה בין הבניינים ופשוט המשכתי לצלם.בסופו של דבר נשארתי שם בערך ארבע או חמש שעות.בשלב הזה כנראה מישהו למטה שם לב שיש בן אדם שמסתובב במשך שעות בקומות שעדיין לא ממש מאוכלסות. אולי ראו אותי במצלמות, אולי מישהו דיווח. עד היום אני לא באמת יודע.מה שאני כן יודע הוא שפתאום הגיעה משטרה.מבחינתם כנראה היה שם מישהו שלא ברור מה הוא עושה בבניין, ובשלב מסוים אפילו עלה חשד שאני אולי עובד זר או אדם שנמצא שם בלי אישור.הסברתי לשוטר שהגעתי לראיון עבודה באחת החברות בבניין ושאחרי הראיון עליתי לצלם.הוא שאל אותי מה אני עושה שם כל כך הרבה זמן.אז הראיתי לו את המצלמה.אחר כך הראיתי לו גם את התמונות.הסברתי שאני צלם חובב, שאני עובד על פרויקטים שונים ושברגע שראיתי את הנוף מהבניין פשוט לא יכולתי לוותר על ההזדמנות.הוא שאל אותי אם אני עובד בבניין.אמרתי לו:״עדיין לא... אבל אולי בקרוב.״זה היה קצת מצחיק וקצת מביך.הוא שאל באיזו חברה היה הראיון, בדקו מול הקב״ט שאכן הייתי שם ושבאמת התקיים ראיון עבודה, ואחרי שהכול התברר פשוט שחררו אותי.בסופו של דבר הכול נגמר בסדר.חזרתי הביתה באותו ערב עם המון תמונות ועם תחושה שהיה שווה כל רגע.רק דבר אחד ביאס אותי.לא הבאתי חצובה.כשהאור התחיל לרדת כבר דמיינתי איזה צילומי לילה הייתי יכול לעשות משם, אבל לא נתתי לזה להרוס לי את היום. אמרתי לעצמי שאולי יום אחד תהיה לי הזדמנות לחזור.בדיעבד, הייתה.בסופו של דבר התקבלתי לעבודה ועבדתי בתוך אותו בניין, כך שחזרתי לשם עוד לא מעט פעמים עם המצלמה, והפעם גם הרבה יותר מוכן.אבל באותו יום עדיין לא ידעתי את זה.מבחינתי זו הייתה הזדמנות חד-פעמית, ולכן ניצלתי כל דקה שהייתה לי.והדבר היפה ביותר הגיע אחר כך.התמונה הזאת, יחד עם עוד סדרה של צילומים שצילמתי מאותו בניין לכיוון קו הרקיע של תל אביב, התחילה להסתובב ולהופיע בפלטפורמות שונות. חלק מהתמונות הגיעו גם לאתרים גדולים מאוד.וזה היה רגע מספק במיוחד.כי בבוקר יצאתי מהבית בשביל ראיון עבודה.ובערב חזרתי עם אחד מימי הצילום שאני זוכר עד היום.לפעמים הצילום הכי טוב לא מתחיל מתכנון מוקדם.לפעמים הוא מתחיל פשוט מזה שאתה מסתכל למעלה ואומר לעצמך:יש פה תמונה.

המקום שפשוט עושה לי חשק לחזור

יש מקומות שאתה מצלם, נהנה, ממשיך הלאה, ושומר מהם זיכרון יפה. ויש מקומות שנכנסים לך עמוק יותר לראש. התמונה הזאת צולמה בשווייץ, בדרך, בלי איזה תכנון גדול של רגע אחד מסוים, אבל מהרגע שראיתי את הנוף הזה פשוט לא הפסקתי לצלם. העננים ישבו נמוך בין העצים, הערפל טייל בתוך היער, והכול הרגיש כאילו הטבע החליט פתאום לתת הופעה פרטית למי שעומד מולו עם מצלמה ביד ויודע לעצור.מה שתפס אותי שם לא היה רק היופי, אלא התחושה שאפשר לצלם את המקום הזה בלי סוף. כל שנייה העננים זזו קצת, כל שכבה של עצים נראתה אחרת, וכל מבט נתן עוד פריים. זה מסוג המקומות שאתה לא באמת מסיים לצלם אותם. אתה רק ממשיך, ועוד פעם מרים מצלמה, ועוד פעם, כי אתה מרגיש שכל תמונה היא רק עוד ניסיון להתקרב למה שהעיניים באמת ראו שם. היה שם קור שווייצרי כזה, נקי, חד, כזה שאתה מרגיש בגוף, וביחד עם הערפל והעומק של היער הכול התחבר למשהו שנראה כמעט לא אמיתי.אני זוכר שבאותו טיול פשוט לא הפסקתי לצלם. מי שמכיר אותי יודע שכשנוף באמת תופס אותי, אני נכנס למוד אחר. אני שוכח מהזמן, שוכח מהדרך, ופשוט נותן למצלמה לעבוד. מה שמבאס זה שבאותו טיול גם הלך לי לאיבוד כרטיס זיכרון אחד, וזה ביאס אותי מאוד, כי אני עד היום לא בטוח בדיוק איזה חלק מהחומר היה עליו. אבל דווקא בגלל זה, כל תמונה שנשארה מהטיול הזה מרגישה לי עוד יותר חזקה. היא לא רק זיכרון, היא גם משהו שנשאר מתוך רגע שלא יחזור בדיוק באותה צורה.כשאני מסתכל על התמונה הזאת היום, המחשבה הראשונה שעולה לי היא לא טכנית ולא פילוסופית. היא פשוטה מאוד. איך בא לי לחזור לשם עוד פעם. זה כל הסיפור. יש בתמונה הזאת משהו שמזכיר לי למה שווייץ היא אחד המקומות שהכי עושים לי את זה בעולם. השילוב בין טבע עצום, אוויר קר, יערים, עננים, ושקט, יוצר שם תחושה שקשה להסביר במילים. זה לא רק מקום יפה, זה מקום שמדליק לך שוב את הרעב לדרך, לצילום, ולמפגש הזה עם נוף שגורם לך לעצור באמת.בשבילי זאת לא רק תמונה של יער וערפל. זאת תזכורת למקום שאפשר לעמוד בו שעות ולא להרגיש שנמאס. מקום שכל פעם שאתה נזכר בו, הדבר היחיד שאתה חושב עליו הוא מתי אתה חוזר.

שקט ירוק באמצע הדרך

יש תמונות שאתה מתכנן מראש, ויש תמונות שפשוט קורות לך. זאת בדיוק אחת מהן. צילמתי אותה במקרה גמור, בדרך חזרה, כשעברתי בכביש שלא הייתי אמור לעבור בו בכלל כי הכביש הרגיל היה סגור. מי שלא מזהה, מדובר בנוף יפהפה של ארץ ישראל, באזור צפון הנגב והנגב המערבי, לכיוון הים. פתאום מצאתי את עצמי נוסע בין שדות שהיו פשוט ירוקים בלי סוף. ירוק על גבי ירוק, שכבות של שקט, מרחב פתוח, ואור שכבר התחיל לרכך את הכול לקראת ערב. באותו רגע ידעתי שאני חייב לעצור.זה לא היה פשוט. היו מאחוריי הרבה רכבים בגלל השינוי בכביש, ולא באמת הייתה לי נקודת עצירה נוחה. המשכתי עוד קצת, ועוד קצת, עד שמצאתי כמו פנייה קטנה לתוך השטח. הייתי עם רכב של העבודה, ירדתי לשוליים, נכנסתי פנימה, ועצרתי. לפעמים זה כל ההבדל בין עוד נסיעה רגילה לבין צילום שנשאר איתך. מהרגע שעצרתי כבר היה לי ברור שאני לא ממשיך כאילו כלום. היה שם משהו שעצר אותי מבפנים.מה שתפס אותי כאן היה קודם כל הפשטות. אין פה דרמה מוגזמת, אין פה הרים מושלגים, אין פה עיר נוצצת. רק שדה, אור, רוח, וקווים רכים של אדמה פתוחה. אבל דווקא בגלל זה יש פה כוח. זה מסוג הנופים שמי שלא עוצר לידם, יכול לפספס אותם לגמרי. ומי שכן עוצר, מגלה רגע שנראה כמעט לא אמיתי. זה אפילו הזכיר לי את הרקע הקלאסי ההוא של Windows, רק בגרסה של ארץ ישראל. משהו כל כך נקי, כל כך פתוח, וכל כך שליו, שקשה להאמין שהוא פשוט חיכה שם בצד הדרך.נשארתי שם הרבה יותר ממה שתכננתי. צילמתי בערך מאתיים או שלוש מאות תמונות, אולי אפילו יותר, כי לא הצלחתי להפסיק. נשארתי גם כשהאור כבר ירד, וצילמתי עוד ועוד, עד השעות שלקראת לילה. היה שם קור חזק מאוד, ואני בכלל הייתי עם חולצה קצרה, אבל זה כבר לא עניין אותי. יש צילומים שאתה עושה ושוכח מהם אחרי זמן, ויש צילומים שאתה מרגיש באותו רגע שהם הולכים להישאר איתך. זה בדיוק אחד מהם.היום התמונה הזאת מסמלת לי בעיקר שקט. שקט אמיתי. לא רק בגלל מה שרואים בה, אלא בגלל מה שהרגשתי שם. זה היה רגע של עצירה אמיתית בתוך יום רגיל, רגע שבו שום דבר לא היה מתוכנן אבל הכול התחבר בדיוק כמו שצריך. בשבילי זאת תזכורת לזה שגם באמצע הדרך, גם בלי הכנה, גם במקום שאנשים אחרים היו חולפים לידו בלי להסתכל, אפשר למצוא יופי עצום. לפעמים כל מה שצריך זה לעצור, לנשום, ולהבין שהרגע הזה לא יחזור שוב באותה צורה.

שבריר שנייה של עוצמה

יש רגעים בצילום שאתה לא מקבל בהם הזדמנות שנייה. אתה עומד במקום, מרוכז, יודע שמשהו הולך לקרות, אבל הכול נקבע בתוך שבריר שנייה. או שתפסת את זה בזמן, או שזה הלך. בצילום של מטוסים זה מורגש אפילו יותר, כי הכול קורה מהר, חד, ובכוח שקשה להסביר עד שאתה לא עומד שם באמת ורואה את זה מול העיניים.מה שתפס אותי בתמונה הזאת הוא לא רק המטוס עצמו, אלא התחושה שהוא יוצר כשאתה נמצא מתחתיו ורואה אותו עובר מולך. זה רגע שמזכיר לך כמה אתה קטן מול דבר כזה. מדובר במכונה ששוקלת טונות, ובכל זאת היא מתרוממת, חותכת את האוויר, ונראית לרגע כאילו היא עושה את הבלתי אפשרי בצורה טבעית לגמרי. יש בזה משהו שקשה להישאר אדיש אליו. זה לא רק כלי תחבורה, זה שילוב של כוח, דיוק, הנדסה, ותנועה ברגע אחד.את התמונה הזאת צילמתי מהרמפה בשדה התעופה, ושם התחושה חזקה אפילו יותר. אתה לא רואה רק מטוס בשמיים, אתה מרגיש את הנוכחות שלו. את המשקל, את המהירות, את השניות הבודדות שיש לך להגיב. זה בדיוק מה שאני אוהב בצילום מהסוג הזה. הוא מאלץ אותך להיות חד, מוכן, ומחובר לרגע. אין פה מקום להסס. אם פספסת, נגמר. אין דרך להחזיר את אותו פריים בדיוק.מעבר לזה, התמונה הזאת מסמלת בשבילי גם חיבור אישי מאוד בין שני עולמות שאני אוהב. אני חובב תעופה וסימולטורים, ותמיד נמשכתי לעולם הזה של מטוסים, טיסה, והכוח המטורף שיש במכונות האלה. בשלב מסוים החלטתי לחבר את זה גם לצילום, ופתאום הבנתי כמה עוצמה יש בשילוב הזה. לא רק לראות מטוס, אלא גם לתפוס אותו נכון. לא רק להתלהב ממנו, אלא לדעת לעצור רגע אחד בזמן ולהפוך אותו למשהו שאפשר להסתכל עליו שוב ושוב.וזה אולי הדבר שאני הכי אוהב בפריים הזה. העובדה שתמונה אחת יכולה להחזיק בתוכה כל כך הרבה. עובדה שגם הרבה אחרי שצילמתי אותה, אני עדיין יכול לדבר עליה, לזכור את הרגע, את הזווית, את העוצמה, ואת מה שעבר בי כשהמטוס עבר שם. מבחינתי זה הכוח האמיתי של צילום. לקחת שבריר שנייה, ולתת לו משקל של זיכרון שלם.

התמונה שפתחה לי את העולם

יש תמונות שהן יפות, ויש תמונות שהן הרבה יותר מזה. התמונה הזאת היא אחת מהן בשבילי. זה לא רק נמל, לא רק מים בצבע טורקיז ולא רק שמיים כחולים של ברצלונה. זאת אחת התמונות הראשונות שצילמתי בטיול הראשון שלי לחו"ל, והאמת היא שהיא מסמלת בשבילי רגע הרבה יותר גדול מהפריים עצמו. זה היה הטיול הראשון שלי לבד בחו"ל, הפעם הראשונה שעליתי על טיסה ויצאתי באמת לראות עולם מחוץ למה שהכרתי עד אז. אני זוכר את ההתרגשות של ההתחלה, את התחושה שהכול חדש, פתוח, חי, ואת הרגע הזה שבו פתאום הבנתי שאני באמת שם.מה שאני רואה בתמונה הזאת היום זה לא רק את הסירות, את המים או את קו הנמל. אני רואה התחלה. אני רואה את הרגע שבו משהו בתוכי נפתח. הטיול הזה הדליק אצלי משהו שלא כבה מאז. מהרגע הראשון ועד האחרון לא הפסקתי לצלם. צילמתי בלי סוף, יותר משלושת אלפים תמונות לאורך כל הטיול, כאילו ניסיתי לתפוס כל רגע, כל צבע, כל זווית וכל תחושה. הייתי עם מצלמת קנון ישנה, לא משהו מקצועי באמת, אבל באותו זמן זה בכלל לא שינה. העיקר היה שאני שם, רואה, חווה, ומרגיש שיש לי דרך לשמור את מה שאני עובר דרך המצלמה.יש משהו מאוד חזק בלראות מקום חדש בפעם הראשונה דרך העדשה. הכול נראה חד יותר, חזק יותר, מלא יותר. המים נראו לי כמעט לא אמיתיים בצבע שלהם, השמיים היו פתוחים ונקיים, וכל הסצנה הזאת הרגישה לי כמו פתיח לדבר הרבה יותר גדול שעוד מחכה לי בהמשך. זאת גם הייתה אחת התמונות הראשונות שפרסמתי מהטיול הזה, ולא הרבה יודעים עד כמה היא באמת מסמלת אצלי התחלה. לא רק של טיול, אלא של עצמאות, של שחרור, של תנועה, ושל רעב לעוד מקומות, עוד טיסות, ועוד רגעים כאלה שגורמים לך להבין שהעולם הרבה יותר גדול ממה שחשבת.כשאני מסתכל על התמונה הזאת היום, אני נזכר לא רק בברצלונה, אלא בגרסה ההיא שלי שעמדה שם בפעם הראשונה, עם התרגשות אמיתית בעיניים, עם מצלמה ביד, ועם תחושה שהשמיים נפתחו. יש תמונות שאתה שומר כי הן יפות, ויש תמונות שאתה שומר כי הן מסמנות את הרגע שבו משהו חדש התחיל. בשבילי, זאת בדיוק אחת מהן.

כביש אל תוך הקור

יש מקומות שאתה לא באמת מגיע אליהם במקרה. אתה מחליט שאתה רוצה לראות אותם בעיניים, ואז כל הדרך לשם כבר הופכת להיות חלק מהחוויה. לתמונה הזאת הגעתי אחרי שיצאתי מווינה בשעות הערב ונסעתי בערך ארבע עד חמש שעות. זה היה כביש ראשי ארוך, נסיעה כזאת שאתה מרגיש בה לאט לאט איך העיר נשארת מאחור והנוף מתחיל להשתנות. ידעתי שאני חייב להגיע מוקדם, כי זה מקום עם כביש שנסגר בשעות הלילה המאוחרות, ולא רציתי לפספס את האפשרות לעלות כמו שצריך ולראות הכול באור יום.כשהגעתי שילמתי את הכניסה, מין פרמיה כזאת, ומשם התחיל החלק שבאמת נשאר לי בראש. הכביש התחיל לטפס ולהסתובב במעגלים, כל פעם עוד סיבוב ועוד עלייה, וכל רגע הנוף נפתח יותר. זה מסוג המקומות שאתה לא רק נוסע בהם, אתה ממש מרגיש שאתה נכנס פנימה אל תוך ההר. אני אפילו זוכר שהיה שם קרח על הכביש, ובשלב מסוים הגלגלים של הרכב קצת החליקו, מה שנתן לכל הרגע הזה עוד תחושה של עוצמה וכבוד למקום. זה היה יפה בטירוף, אבל גם כזה שמזכיר לך בשנייה אחת שאתה בתוך טבע אמיתי, לא איזה גלויה שטוחה.מה שתפס אותי כאן באמת היה השילוב של הכול יחד. השלג על הפסגות, האדמה החשופה, האגם למטה, הכביש שחותך את הנוף, והמרחב המטורף שנפתח מול העיניים. זה לא רק נוף יפה, זה נוף שמרגיש חי. כזה שגורם לך לעצור, לנשום עמוק, ופשוט להיות שם. זה היה רגע של קור, רוגע, ושקט מהסוג שעושה לך חשק לעצור עם קפה שחור מול הנוף ולא לזוז לשום מקום.כשהגעתי למעלה פשוט צילמתי בלי סוף. היו שם כל כך הרבה זוויות, וכל מבט הרגיש כמו עוד שכבה של המקום. זאת אחת התמונות שמזכירות לי למה אני אוהב לצאת לדרך בשביל צילום. לא רק בשביל לסמן יעד, אלא בשביל לעבור את המסע אליו, להרגיש את הדרך, ולפגוש מקום שבאמת נשאר איתך

כשהקומפוזיציה פוגשת את הים

יש תמונות שאני עומד מולן כמה שניות, בודק, חושב, מחפש, מזיז זווית. ויש תמונות שפשוט תופסות אותי ישר. זאת בדיוק אחת מהן. לא הגעתי לפה עם איזה תכנון מטורף לצלם משהו כזה, אבל בשנייה שראיתי את הסצנה הזאת הבנתי שיש פה פריים חזק. מה שתפס אותי קודם כל היה השילוב בין הצבעים לבין הקומפוזיציה. המים נראו משוגעים, עם מעבר כזה בין כחול עמוק לטורקיז נקי, וביחד עם המדרגות, הקווים והצורה של המקום, הכול התחבר לי לתמונה שכמעט נראית כמו משהו גרפי ולא רק נוף.מה שאהבתי פה זה שזה לא רק טבע, וזה גם לא רק משהו שבנו בני אדם. זה בדיוק החיבור ביניהם. יש פה את הסלעים, את המים, את העומק, את הצבע של הים, ומצד שני יש את המדרגות, המשטח, הקווים הישרים, כל האלמנט האנושי שנכנס לתוך הנוף. לפעמים דווקא במפגש הזה נוצרת תמונה יותר חזקה, כי היא לא מרגישה פראית מדי ולא מסודרת מדי. יש בה איזון. מצד אחד מקום אמיתי וחי, מצד שני משהו שנראה כמעט כמו ציור.אני אוהב תמונות שגורמות לעין לעצור, ותמונה כזאת היא בדיוק מהסוג הזה. אתה מסתכל עליה פעם אחת בשביל היופי, ואז עוד פעם בשביל להבין איך הכול יושב כל כך מדויק. זה מסוג הפריימים שהעין פשוט מטיילת בהם לבד. יורדת במדרגות, נמשכת לקווים, עוצרת על הצבעים, ואז הולכת ישר אל המים. מבחינתי זה הקסם בצילום. לקחת רגע אמיתי, בלי להמציא אותו ובלי להעמיס עליו, ופשוט לזהות שבתוך מה שנמצא מולך כבר יש סדר, יופי ועוצמה.מה שאני זוכר מהרגע הזה זה התחושה שיש פה משהו נקי. משהו מדויק. לא עמוס, לא צועק, לא מנסה בכוח. פשוט מקום שבזווית הנכונה הפך לתמונה שיש בה אופי. לפעמים כל מה שצריך זה לדעת לעצור בדיוק בזמן, להרים מצלמה, ולתת לרגע לעשות את שלו

אגמי הצפון (איטליה)

אגמי הצפון (איטליה) לפני מספר שנים יצאתי לטיול בצפון איטליה, שם עברתי בין אגמים מרהיבים ביופיים. גיליתי אווירה ייחודית שלא הכרתי קודם לכן – מקומות שתמיד משאירים טעם של עוד ורצון לחזור.

זריחה יפה בדרך ליבנה

הייתי בנסיעה למשמרת בעבודה ונסעתי דרך יבנה. פתאום קפצה לי זריחה משוגעת, אז התחלתי להסתכל עוד ועוד, וכל רגע זה נראה אפילו יותר טוב. בסוף אמרתי יאללה, עוצרים. מצאתי נקודה בצד, ירדתי מהר, וצילמתי לפני שהרגע נעלם.

מרינה באשדוד

באחת ההחלטות של רגע, ארזתי את המצלמה ונסעתי לכיוון אשדוד. עקב עומסי תנועה הגעתי בשעה מאוחרת, אך לאחר בדיקה מהירה שהחצובה איתי, המשכתי למרינה. זו אחת התמונות שנלכדו באותו הלילה.