ראיון עבודה שהפך ליום צילום

יש ימים שאתה יוצא מהבית בשביל דבר אחד, ובסוף חוזר עם משהו אחר לגמרי.

זה היה מתישהו בין 2020 ל-2022, בתקופה שבה החיים כבר התחילו לחזור למסלול אחרי הקורונה. קיבלתי הזמנה לראיון עבודה באחד מגורדי השחקים במרכז תל אביב.

כבר כשהגעתי והסתכלתי על הבניין מלמטה, הדבר הראשון שעבר לי בראש לא היה דווקא ראיון העבודה.

הסתכלתי למעלה ואמרתי לעצמי:

וואו. בטוח יש פה מה לצלם.

באותה תקופה הייתי לוקח איתי את ציוד הצילום כמעט לכל מקום, וגם באותו יום המצלמה והציוד היו בתיק שלי.

נכנסתי לבניין, עליתי לראיון וסיימתי אותו. הראיון התקיים בערך בקומה 47 או 48, אני כבר לא זוכר בדיוק, אבל זו הייתה קומה גבוהה מאוד.

ואז, מבחינתי, התחיל החלק המעניין באמת.

במקום להיכנס למעלית ולרדת למטה, החלטתי לעשות בדיוק את ההפך.

אמרתי לעצמי: אם אני כבר כאן, אני עולה הכי גבוה שאני יכול.

עליתי למעלה ויצאתי לאזור שבו חלק מהמשרדים עדיין לא היו מאוכלסים וחלק מהקומות עדיין היו בתהליך בנייה. פתאום נפתח מולי נוף מטורף של תל אביב ושל גורדי השחקים מסביב.

הוצאתי את המצלמה.

ומאותו רגע שכחתי לגמרי שהגעתי בכלל בגלל עבודה.

צילמתי.

ועוד תמונה.

ועוד אחת.

החלפתי זוויות, חיפשתי השתקפויות, הסתכלתי על האור משתנה בין הבניינים ופשוט המשכתי לצלם.

בסופו של דבר נשארתי שם בערך ארבע או חמש שעות.

בשלב הזה כנראה מישהו למטה שם לב שיש בן אדם שמסתובב במשך שעות בקומות שעדיין לא ממש מאוכלסות. אולי ראו אותי במצלמות, אולי מישהו דיווח. עד היום אני לא באמת יודע.

מה שאני כן יודע הוא שפתאום הגיעה משטרה.

מבחינתם כנראה היה שם מישהו שלא ברור מה הוא עושה בבניין, ובשלב מסוים אפילו עלה חשד שאני אולי עובד זר או אדם שנמצא שם בלי אישור.

הסברתי לשוטר שהגעתי לראיון עבודה באחת החברות בבניין ושאחרי הראיון עליתי לצלם.

הוא שאל אותי מה אני עושה שם כל כך הרבה זמן.

אז הראיתי לו את המצלמה.

אחר כך הראיתי לו גם את התמונות.

הסברתי שאני צלם חובב, שאני עובד על פרויקטים שונים ושברגע שראיתי את הנוף מהבניין פשוט לא יכולתי לוותר על ההזדמנות.

הוא שאל אותי אם אני עובד בבניין.

אמרתי לו:

״עדיין לא... אבל אולי בקרוב.״

זה היה קצת מצחיק וקצת מביך.

הוא שאל באיזו חברה היה הראיון, בדקו מול הקב״ט שאכן הייתי שם ושבאמת התקיים ראיון עבודה, ואחרי שהכול התברר פשוט שחררו אותי.

בסופו של דבר הכול נגמר בסדר.

חזרתי הביתה באותו ערב עם המון תמונות ועם תחושה שהיה שווה כל רגע.

רק דבר אחד ביאס אותי.

לא הבאתי חצובה.

כשהאור התחיל לרדת כבר דמיינתי איזה צילומי לילה הייתי יכול לעשות משם, אבל לא נתתי לזה להרוס לי את היום. אמרתי לעצמי שאולי יום אחד תהיה לי הזדמנות לחזור.

בדיעבד, הייתה.

בסופו של דבר התקבלתי לעבודה ועבדתי בתוך אותו בניין, כך שחזרתי לשם עוד לא מעט פעמים עם המצלמה, והפעם גם הרבה יותר מוכן.

אבל באותו יום עדיין לא ידעתי את זה.

מבחינתי זו הייתה הזדמנות חד-פעמית, ולכן ניצלתי כל דקה שהייתה לי.

והדבר היפה ביותר הגיע אחר כך.

התמונה הזאת, יחד עם עוד סדרה של צילומים שצילמתי מאותו בניין לכיוון קו הרקיע של תל אביב, התחילה להסתובב ולהופיע בפלטפורמות שונות. חלק מהתמונות הגיעו גם לאתרים גדולים מאוד.

וזה היה רגע מספק במיוחד.

כי בבוקר יצאתי מהבית בשביל ראיון עבודה.

ובערב חזרתי עם אחד מימי הצילום שאני זוכר עד היום.

לפעמים הצילום הכי טוב לא מתחיל מתכנון מוקדם.

לפעמים הוא מתחיל פשוט מזה שאתה מסתכל למעלה ואומר לעצמך:

יש פה תמונה.