לפי דעתי, אנחנו עומדים בפתחו של עידן שבו מחשבים ומשחקים מפסיקים להיות מוצרים סגורים והופכים לסביבות חיות ונושמות. כבר היום AI בגיימינג מזיז את המחט, אבל התחושה שלי היא שהשיא עוד לפנינו. אני מדמיין חוויות משחק שמבינות אותי כשחקן, שמתאימות את עצמן בזמן אמת, שכותבות מחדש את חוקי העולם הפנימי של המשחק בכל פעם שאני נכנס, כך שאין שתי ריצות דומות. לא עוד מסע שחוזר על עצמו עם אותם אויבים ואותן משימות, אלא דיאלוג מתמשך ביני לבין עולם פתוח דינמי שמגיב לבחירות שלי, לקצב שלי, אפילו למצב הרוח שלי. זו אינטואיציה שמבוססת על שנים של התבוננות ביצירה דיגיטלית, לא על נתונים רשמיים, והיא נשארת דעה אישית בלבד.
כשאני מדבר על עתיד הגיימינג בעידן הבינה המלאכותית, אני רואה מול העיניים דמויות שאינן אוסף של תגובות כתובות מראש אלא ישויות שנושאות זיכרון, כוונה וטון דיבור שנולדים מתוך ההקשר. NPC חכמים שזוכרים שנפגשנו אתמול, שמזהים הרגלים, שמפתיעים אותי בהצעות שלא נולדו במסמך תכנון אלא מתוך שיחה אמיתית. זה משנה את המפגש הבסיסי בין השחקן לבין העולם. האתגר כבר לא יהיה רק לנצח בוס או לפתור חידה, אלא לנהל מערכת יחסים משמעותית עם המרחב הדיגיטלי. מבחינתי זו קפיצה תודעתית, כי משחקים מפסיקים להיות לוח ומתחילים להיות שותף.
באותה נשימה אני מאמין שהגבול בין חומרה לתוכנה ימשיך להתרכך. מחשוב ענן יתמסר לבינה מלאכותית שיודעת לנבא את מהלך הפריים הבא, לדחוס אינסוף חישובים אל תוך רגע אחד ולהחליט באופן חכם מה חייב להיות מעובד בשרת ומה אפשר להוריד למכשיר המקומי כדי לצמצם השהיה. זה פותח דלת לחוויות כבדות גם על מכשירים צנועים, מטלפון ועד לפטופ דק. כשאציע לחבר להצטרף אלי לעולם חדש, הוא לא ישאל איזו כרטיס מסך יש לי, אלא פשוט ייכנס, והמערכת תתאים את עצמה כדי שנפגוש את אותו יער, את אותה רוח, את אותו סיפור מתהווה. ענן, למידת מכונה ועיבוד חכם ייצרו יחד רצף משחקי שנגיש ליותר אנשים בלי להיות תלוי בציוד קצה יקר.
אני גם מרגיש שההפרדה בין שחקנים לבוטים תלך ותיטשטש. יהיו רגעים שבהם לא נדע אם מי שמולנו אנושי או ישות מבוססת AI. זה לא בהכרח איום. מבחינתי זו הזדמנות עיצובית לייצר מצבי משחק חדשים, שיתופי פעולה לא צפויים, ואפילו זירות תחרות שבהן אלגוריתם מאתגר אותי כדי להוציא ממני דיוק, יצירתיות וסבלנות. אבל כדי שזה יהיה יפה ולא מפחיד, צריך לשמור על גבולות ברורים של שקיפות. אני, כרון, אעדיף תמיד לדעת אם אני מדבר עם אדם או עם מערכת, לא כדי לשפוט אלא כדי לבחור איך לשחק ומה לשתף.
ההתאמה האישית תגיע לרזולוציות שלא הכרנו. המשחק ידע מתי אני מחפש שקט של חקירה ומתי אני רעב לאקשן, יאזין לקצב התנועה שלי במפה, יבין אם אני נשאב לאסטטיקה של שקיעה או נמשך אל תוך מערה חשוכה, ויציע לי מסלולים שמכבדים את הטעם שלי בלי לכלוא אותי בלהקת מסננים חונקת. התאמה כזו תמדוד את עצמה לא רק דרך מדדים כמו זמן השהיה או נקודות, אלא דרך עומק המעורבות והשמחה. זה נשמע גדול, אבל זה יכול להיות פשוט כמו משימה קטנה שנולדת בגלל שעליתי שלוש פעמים על גבעה כדי לצפות באגם. AI שיודע לקרוא את המחוות הקטנות של השחקן ומייצר מהן סיפור.
במקום אחר של המפה אני רואה חזרה של יצירה בידי הקהילה, רק הפעם עם כלים חכמים שמורידים חסמים. מה שהיה פעם מוד שדורש חודשים של עבודה יכול להפוך לפרויקט של סוף שבוע עם מערכת שמציעה לי שלד, מרקם ומערכת חוקים, ואני מביא את הטעם ואת הרגישות. זה לא מבטל יצירה אנושית, להפך. זו זרוע מסייעת שמאפשרת ליותר קולות להישמע. היציבות של המנועים, השפה המשותפת בין כלים, והיכולת של AI לסייע בעריכה, בדיבוג ובהפצה, יוצרים מערכת אקולוגית חדשה שבה מודרים מחשיבים את עצמם למעצבים לכל דבר. בעיני זו ברכה, כל עוד זוכרים את הייחוד של קול אנושי ולא ממירים אותו בתבנית.
אני לא מתעלם מהסכנות. ככל שהבינה המלאכותית תיכנס עמוק לתוך הפייפליין היצירתי, תעלה שאלת הבעלות על רעיונות, שאלת זכויות יוצרים על נכסים שנולדו מתוך דאטה קיים, ושאלת הפרטיות של שחקנים שמספקים למערכת מידע יקר ערך על הרגלים, רגשות ודפוסי תגובה. כאן חשוב לי לשים קו אדום אישי. העולם היצירתי שלי זקוק לאמון. בלי אמון בין שחקנים למפתחים, בין קהילה לפלטפורמה, הבסיס של החוויה ייסדק. לכן לפי דעתי העתיד היפה של גיימינג חכם חייב לצעוד יד ביד עם אתיקה שקופה ומוסכמת, עם הגנות פרטיות שמכבדות אותנו גם כשאנחנו רק רצים אחרי אוצר בתוך מבוך.
אני אוהב לחשוב גם על האופן שבו המשחקים ירגישו פיזית. מציאות מדומה ומציאות רבודה ימשיכו להתבגר, לא בהכרח דרך טריקים נוצצים אלא דרך נוחות, קלות שימוש, וקרבה לחיים עצמם. בגדול, הטכנולוגיה המעניינת ביותר היא זו שנעלמת. כשקסדה תהיה קלה באמת, כששדה ראייה יהיה טבעי, כשבקרים ירגישו כמו המשך של היד ולא כמו פלסטיק זר, כשהתוכנה תבין את גובה השולחן ואת רוח הפרוזדור בלי שאבקש, אז נרגיש שהגענו. בינתיים, AI יכול להיות הגשר שמתרגם את הכוונה שלי לתנועה נקייה, שמתקן רעידות, שמייצב חוויה.
במקום שבו מחשבים פוגשים יצירה, אני מאמין שדווקא האנושי יקבל יותר משקל. ככל שהמערכת תדע לעשות יותר לבד, כך תהיה משמעות גדולה יותר לטעם, לשקט, לבחירה מה לא לעשות. משחקים לא צריכים להישמע תמיד כמו מופע זיקוקים. לפעמים הם צריכים להיות נשימה ארוכה, הליכה איטית ביער, דו שיח עם דמות אחת שמגיבה אלי בלי להיבהל משתיקות. בינה מלאכותית יכולה לאפשר את המופע, אבל היא גם יכולה לאפשר את הלחישה. ואני, כרון, מעדיף את שני הקצוות כשהם נוגעים זה בזה בלי לכפות.
המחשב האישי יישאר בית יציב לשפה היצירתית הזו, גם אם הענן ייקח חלק מהעומס. תהיה לו משמעות כתחנת עריכה, כמקום שבו קבצים חיים ונושמים, כמגרש שבו אני מגדיר כלים, מוודא כיול, ומחזיק שליטה על מהות. זה לא ביטול של מחשוב מרוחק אלא חלוקת תפקידים חכמה. בסוף היום אני רוצה לדעת שיש לי מקום בטוח לעבוד בו, ושיש לי מרחב גמיש לשתף בו. החיבור הזה בין לוקלי לענני יאפשר לקהילות לגדול בלי לאבד את הניצוץ הביתי של שותפות קטנה וקרובה.
אם אקפל את כל מה שאני מרגיש למשפט אחד, הוא יישמע כך. העתיד של עולם המחשבים והגיימינג בעידן AI יצליח כשהוא יכבד את שותפות האדם והמכונה. לא תחרות ולא החלפה, אלא דואט שבו האלגוריתם מחזיק את הבסיס והאדם מביא את המנגינה. זו אינה נבואה, זו אינטואיציה של יוצר שנדלק כשהוא רואה אפשרויות חדשות, ומתעקש לשמור על הלב פתוח. זו דעתי האישית בלבד, והיא תמשיך להשתנות ביחד עם המשחקים עצמם, עם הקהילות, ועם הרגע שבו נניח את הידיים על המקלדת ונבין שהעולם שעל המסך שוב עשה צעד קטן אל עבר החיים.
