אוגוסט. אני יושב מול המחשב עם כוס קפה שכבר הספיקה להתקרר, מציץ במפה, מגלגל את העולם על צירו ב-Google Earth, נופל ליוטיוב על סרטוני נוף שצולמו מגגות, מנהרות, מרפסות, פסגות. בתוך כל הרעש הדיגיטלי הזה יש רגע קטן ושקט שבו אני מבין שהלב שלי כבר שם, רחוק. הגוף בארץ, אבל המבט, הדופק, הדמיון, כבר פתחו מסע. בכל פעם שזה קורה אני נותן לזה מקום. אני יושב עוד כמה דקות מול המסך, ואז אני סוגר אותו בכוונה ומאפשר לחלום לקבל צורה. המסע הבא שלי מתחיל בדיוק כאן, על השולחן המבולגן שבו אני כותב את יומן המסע הפנימי לפני שנארז אפילו גרב אחד.
אני לא מחפש את היעד המושלם, אני מחפש את הרגע המדויק. צילום מסעות בשבילי הוא שפה שבה אני מדבר עם העולם. לפעמים זו מילה קצרה כמו אור, לפעמים זו פסקה שלמה של צבעים, חללים והדים. אני נמשך למקומות שפחות סומנו במרקר במפות תיירות, לשבילים שאנשים חולפים לידם בלי לדעת שאם יעמדו שם עוד דקה ירגישו איך הנוף מזיז להם משהו בבטן. אני מחפש את הזווית שמחזירה לשפה שלי משמעות, את הנחמה שבשקט לפני הזריחה ואת הריגוש של רגע קצר שבו גורל האור והצל נכרכים זה בזה. שם נולדות התמונות שהופכות לזיכרונות אמיתיים, כאלה שיחזיקו אותי גם בעוד שנים כשהמסך יהיה שחור ואני אזכור פתאום ריח של אדמה אחרי גשם.
כמו תמיד, גם הפעם הציוד יהיה מוכן כמו צוות קטן ונאמן. המצלמה שאני מכיר בעיניים עצומות, עדשות שאני יודע את האופי שלהן כמעט כמו אנשים, חצובה שאפשר להעמיד בביטחון גם על סלע רטוב, פילטרים שמאפשרים לנשום לאט כשמים ועננים מתערבבים במים. אני אורז בשקט, בלי דרמה, כי למדתי שהציוד הוא לא הגיבור של הסיפור. הוא בסך הכל כלי תקשורת בין המציאות לביני. הצילום עצמו קורה עוד לפני הלחיצה, כשהלב מתכוונן, כשהמבט מתמקד, כשהגוף משתחל אל בין הרגעים כדי לא להפריע להם להיות מה שהם.
כן, אני גם תחנון של פרטים. אקסל פתוח, לשוניות מסלול, חלונות אור, זמנים משוערים לשעות כחולות וזהובות, טיסות, רכבות, תקציב, הערות קטנות על שווקים ששווה לקום אליהם מוקדם ועל רחוב צדדי שבו אולי תיפול השתקפות יפה בחלון ישן. זה לא ביטול של ספונטניות, זו הזמנה אליה. כשאני מתכנן היטב, אני משחרר מרחב גדול יותר לנשום ולספוג. אני יודע איפה אהיה בערך ומתי כדאי שאעצור, אבל אני משאיר די מקום למקריות לעשות לי בית ספר. בתכלס, הרגעים הגדולים באמת מגיעים תמיד בלי להודיע, ואי אפשר להזמין אותם מראש. תכנון טוב פשוט מאפשר לי לזהות אותם כשיבואו ולא לרדוף אחרי דברים שלא חשובים.
המסע הבא נבנה גם מחומרים שלא רואים במפה. אני מצפה לשיחות קצרות בתחנות אוטובוס, למבטי עיניים של אנשים שמסכימים להיפתח עוד שנייה אחת מול העדשה, לטעמים שיאחזו בזיכרון כמו מנגינה, לרוח קרירה שתחתוך לחי כשהרגליים עייפות. אני רוצה לחזור עם תיק מלא בתמונות, אבל יותר מזה אני רוצה לחזור עם שקט פנימי. צילום נוף, צילום רחוב, מפגש תרבויות, אלה לא קטגוריות של אתר, אלה מצבי תודעה. כל אחד מהם מלמד אותי להיות תלמיד של הרגע. בעצם זו האקדמיה היחידה שמעניינת אותי, שיעור אחרי שיעור שבו המציאות היא המורה והאור הוא החומר.
יש תמיד את המתח הידוע בין לחיות את הרגע לבין ללכוד אותו. אני לא מנהל איתו ויכוח. לפעמים אני מניח את המצלמה בתיק ומביט בידיים ריקות, נותן לעיניים לעשות את העבודה בלי זכוכית ביניהן לבין העולם. יש דברים שראוי להישאר איתם בלי תמונה. ברגעים כאלה אני מזכיר לעצמי שהזיכרון עובד אחרת מכל כרטיס, והוא יודע להחזיר רגש בדיוק כשצריך. בפעמים אחרות אני מקרב את העינית אל העין ומרגיש איך הכול מסתדר כמו פסנתר מכוון. החצובה יציבה, נשימה אחת ארוכה, לחיצה זהירה, ועוד אחת, ואז אני מתרחק צעד, מודה בשקט לעולם על שיתוף הפעולה, וממשיך הלאה. בשני המצבים אני שם, נוכח, לא כדי לסמן וי, אלא כדי לפגוש.
הכתיבה בבלוג שלי היא הבית של כל זה. לא דיווח טכני ולא מדריך לקוחות, אלא ניסיון כן לתרגם תמונות ומעברים לשפה של בני אדם. אני אוהב לתת לקורא להרגיש שהוא עומד לצידי, שהרוח עוברת גם אצלו בין האצבעות, שהוא שומע את השקט של אחרי. לכן אני כותב יומן מסע אמיתי, כזה שמחזיק את הסדקים ואת השלמות יחד. אני משתדל להראות שהדרך חשובה לא פחות מהיעד, ושצילום מסעות הוא לא מרדף אחרי הסנסציוני, אלא הקשבה ארוכה למה שקורה בשוליים. פה נכנסים גם הדברים הקטנים שהופכים את המסע לחד פעמי, כמו ריח של תה קינמון בבית אבן, כמו צחוק של ילד בשוק, כמו כלב שמחליט ללוות אותי קילומטר שלם בשביל חצץ.
אני מצפה להביא הביתה לא רק קבצים, אלא גם רעיונות. כל מסע פותח דלת למסע הבא. לפעמים זו תמונה שדורשת תשובה ממקום אחר, לפעמים משפט שכתבתי במחברת בלילה ומבקש המשך בעיר רחוקה. כך נולדת השראה. היא לא מגיעה בצו, לא תוקפת. היא מתגנבת דרך סדק של תשומת לב, מתיישבת בשקט, וכשאני מבחין בה אני יודע שזה רגע שחשוב לכבד. אז אני פותח את המחשב, שופך תמונות אל תוך תיקייה חדשה, נותן לה שם פשוט, ומתחיל לבחור בקצב איטי. אני יודע שלא צריך לפתוח הכול, שלא כל מה שחוויתי חייב להיכנס למסך. מספיק שאבחר את מה שמספר באמת.
המסע הבא שלי עדיין ללא תאריך רשמי ביומן, אבל הוא כבר חי. הוא חי בשיחות עם עצמי, בחיפוש אחר נקודות על מפה, בבדיקת מזג אוויר משוערת, בפתק קטן שמזכיר לי לקנות סוללות רזרביות, בשאלה אם כדאי לשלב לילה נוסף ליד מים, במחשבה על שוק מקומי שמתחיל עם האור הראשון. הוא חי גם בידיעה שאחזור קצת אחר, רגוע יותר במקומות הנכונים, חד יותר היכן שצריך. טיולים בשבילי הם לא בריחה, הם מראה. הם הדרך המדויקת להחזיר אותי לעצמי, להוריד רעשים מיותרים, לחדד את הסיפור שאני מספר דרך צילום, דרך תנועה, דרך נשימה.
כשאשוב, אכתוב. אעלה לבלוג יומן מסע שמנסה לא רק להראות, אלא גם להסביר לעצמי מה ראיתי. אתן לתמונות לדבר בשקט, אוסיף מילים בדיוק היכן שהן נדרשות, אשמור על הכנות שמאפשרת לקורא להרגיש שהוא מצטרף אלי, לא צופה מבחוץ. ואולי כבר באותו ערב, כשארוקן את הכרטיסים ואחליף לקטגוריות של טיולים, צילום נוף, מפגש תרבויות, יזנק רעיון בראש למסע הבא. כי בסוף, זה פשוט. כל עוד אני ממשיך לחלום, אני ממשיך לנוע. וכל עוד אני ממשיך לנוע, יש לי על מה לכתוב ועל מה לצלם, ויש לי איך להרגיש שהעולם ואני מנהלים שיחה שממשיכה הרבה אחרי שהמסך נסגר.
