כל אדם נמשך קדימה על ידי חלום אחד לפחות, לפעמים חד כמו תצלום בפוקוס מדויק ולפעמים רך ומטושטש כמו רכסים בבוקר ערפילי. למדתי על בשרי שהחלום כשלעצמו אינו מבטיח דבר. הכוח שלו מתעורר רק כשאני הופך אותו למסלול אמיתי, כזה שמכבד את הקצב האישי שלי, עוטף את איכות החיים ולא רומס אותה, ומאפשר להחזיר הביתה לא רק יעד מושג אלא דרך שלמה שחייתי מבפנים. מאז שהתחלתי לצלם ולשוטט בעולם, הבנתי שהעיסוק בחלומות הוא לא עניין של פואטיקה בלבד. זו הנדסה רגשית ומעשית שמחברת בין זהות לערכים, בין חזון לבחירה יומיומית.
כשאני שואל את עצמי מה הופך חלום לטוב, אני לא מחפש תשובה שמדברת על תוצאה נוצצת. בעיני חלום טוב הוא חלום שמדביק אותי לזהות הנכונה. הוא משיב בשקט על שאלות של מי אני מבקש להיות, במה אני רוצה לגעת, איזה ערך אני משאיר אחריי בעולם קטן של קוראים וצופים ובאנשי הדרך שאני פוגש. חלום שמושתת על ערכים ולא על רוח חולפת שורד תקופות של ספק. הוא לא מתמוסס מול טרנד רגעי ולא נופל בגלל רעש חיצוני. הוא נשאר יציב כמו חצובה על סלע רטוב, גם כשנושבת רוח מבחוץ.
לפני שאני יוצא לרוץ אחריו, אני עוצר ונושם. אני מנסח לעצמי חזון קצר בעברית פשוטה. שניים או שלושה משפטים שאם אקרא אותם בקול ארגיש מיד את העתיד שאני מבקש לבנות. לא רשימת מטלות ולא שורת משימות, אלא תמונת עולם שמספרת איך זה ירגיש לחיות שם. החזון הזה עובד כמו מצפן קטן בכיס. הוא עוזר לי לבחור פרויקטים נכונים ולוותר בלי היסוס על פרויקטים שמפתים מבחוץ אך לא מזיזים אותי באמת בכיוון הרצוי. בכל פעם שאני מתלבט אם לצאת לצילום נוסף, אם להשקיע בכתבה ארוכה, אם לשלב יעד חדש בטיול, אני פותח את המצפן הזה. הוא לא מפסיק לעבוד.
מכאן אני לוקח את החלום מן הכלל אל הפרט. מצאתי שהשיטה הפשוטה והיעילה ביותר היא לפרק אותו לשכבות זמן. שנה קדימה, רבעון, חודש, שבוע. בכל שכבה אני נותן מקום לדבר אחד בלבד. לא ריבוי אינסופי של כוונות טובות, אלא תוצאה מדידה אחת, כזו שאם תושלם בבהירות תגרור את כל המסלול צעד גדול קדימה. ברגע שאני מצמצם את הפוקוס, תחושת העומס מתפוגגת. נשארת אנרגיה נקייה לעשייה. אני מסמן את הדבר הזה ביומן, לא כדי להעמיס על עצמי לחץ, אלא כדי לשחרר מקום לתנועה נכונה.
אבל לוח זמנים לבדו לא מניע חלום. הכוח האמיתי נמצא בהרגלים הקטנים. התקדמות אמיתית נבנית על גבי פעולות מינוריות שחוזרות על עצמן בעקביות. עשר דקות ביום של תרגול שפה אם אני מתכונן למסע, שלושים דקות של מיון ועיבוד תמונות אם אני מעמיק בארכיון הפרטי, יציאה אחת לשבוע לצילום זריחה, שיחת התקדמות קצרה אחת לשבועיים עם שותף לדרך. ברגע שהרגל קטן ננעל ונהיה חלק מן היומן, הוא לוקח אחריות על התנועה קדימה יותר מכל גל מוטיבציה זמני. אני מכיר היטב את הניצוץ החד שמגיע אחרי סרטון השראה, אבל למדתי לסמוך יותר על טיפות המים שמנקבות אבן.
אין מסע משמעותי בלי מפגש עם פחד. פחד הוא גבול צמיחה ולא אות עצירה. במקום להילחם בו חזיתית אני הולך איתו צעד צעד. אני קובע ניסויים קטנים שמסכנים מעט ומלמדים הרבה. צילום רחוב בעיר זרה במשך עשרים דקות בלבד, העלאת כתבה ארוכה גם אם לא כל משפט בה מושלם, שיחה עם זר בשוק כדי להרחיב את הנוכחות החברתית שלי. כישלון בתוך הניסויים האלה הופך למשוב. במקום לשאול למה זה לא עובד, אני שואל מה למדתי ומה הניסוי הבא. השאלה השנייה מייצרת תנועה, והלב נשאר פתוח.
בשלב הזה נכנסת המדידה. אני לא צריך אקסלים מסובכים כדי לדעת אם משהו זז. שלושה מספרים עקביים מספיקים לי. כמה יציאות לצילום היו לי החודש, כמה שעות עבודה יצירתית נקיות נשמרו בשבוע, כמה פרסומים יצרתי באתר או ברשת. המספרים האלה פשוטים אבל חותכים אשליות. הם מנקים את הרעש ומחזירים אותי לקרקע. לפעמים הם מפתיעים לטובה, לפעמים הם מעירים אותי בעדינות לצמצם הסחות. בשני המקרים אני מרגיש בטוח יותר. העין הפנימית רואה טוב יותר כשיש לה נתונים.
עוד מרכיב שגיליתי שהוא הכרחי הוא קהילה קטנה. דרך ארוכה לא עושים לבד. מספיק אדם אחד שמאמין בי, קולגות שמדברים את אותה שפה מקצועית, מנטור שמקצר דרך כשצריך. אני בוחר אחד עד שלושה אנשים, קובע איתם מסגרת קבועה של שיתוף והתחייבות הדדית. זו לא חייבת להיות קבוצה גדולה ורועשת. היא צריכה להיות כנה, עקבית, מבוססת אמון. כשאני יודע שמישהו יראה את התמונות בשישי בבוקר או יקרא את הטקסט ביום ראשון, קמים לי עוד שני אחוזי אנרגיה שקשה להפיק בשום צורה אחרת.
מעל כל זה יושבת הבריאות. חלום שלא מכבד גוף ונפש נשבר באמצע. שינה מסודרת, תנועה יומית, אוכל נקי, הפסקות נשימה אמיתיות, זמן שקט ללא מסך. הפשטות הזו מחזיקה את הדבר הגדול לאורך זמן. היומן שלי מכיל לא רק חלונות עבודה ויציאה לשטח, אלא גם מנוחה מתוכננת. דווקא המנוחה הזו היא שמאפשרת להגיע לקו הסיום שמח יותר, יציב יותר, פתוח לאתגר הבא.
ואם צריך דוגמה מעשית, אני חוזר כל הזמן אל השדה הטבעי שלי. נניח שהחלום שבוער בי הוא להרים פרויקט תוכן יצירתי שמחבר בין צילום לטיולים ומעניק השראה אמיתית לקוראים. החזון מספר על בית דיגיטלי שבו קהילה קטנה סומכת עליי כמקור של ידע וחוויה. ברבעון הקרוב אני מתחייב לבנות ספרייה מקורית לאתר, ללטש שפה חזותית אחידה, ולפרסם סדרת כתבות עומק שמספרות מסע לא דרך רשימות קניות אלא דרך רגש ומבט. התוצאה המדידה לחודש הראשון ברורה. עשרים תמונות ערוכות באיכות אחידה שמספרות נושא ולא רק אוסף רגעים, ושתי כתבות ארוכות שמצטרפות לפורטפוליו האישי. הפעולה היומית פשוטה. שלושים דקות מיון ועיבוד בקצב נמוך, מבלי להיבהל מכמות החומר, ופעם בשבוע יציאה יזומה לשעתיים צילום גם אם מזג האוויר הפחות מושלם. שלושת המספרים ביומן עוקבים אחרי הקצב בפשטות ומחזיקים את התנועה.
אחרי שנים של חלומות שמתרגמים לשטח, אני רואה איך כל המרכיבים האלה עובדים יחד. זהות וערכים מעניקים לחזון שורש. ניסוח קצר ובהיר הופך אותו למצפן. שכבות הזמן מגדירות מהלך, הרגלים קטנים מזיזים הרים, ניסויים קטנים מרככים פחד, מדידה שקטה מחדדת ראייה, קהילה טובה מחממת לב, בריאות מאזנת את כולם. כך החלום מפסיק להיות תמרור רחוק בקצה הדרך והופך לקו אופק שמתקרב בכל יום קצת. זו אינה ריצה ללא נשימה אלא הליכה יציבה שמכבדת את החיים. וכשאני מצלם זריחה אחרי לילה קצר בטיול רחוק, אני יודע שהרגע הזה אינו נס של מזל. הוא תוצאה של חלום שקיבל מסלול, של דרך שנבנתה באהבה, של אמונה שקטה שמשאירה עקבות קלות על האדמה.
