RONROV | טכנולוגיה צילום ועוד

טירול אוסטירה

_DSC2270

אני נוחת בטירול כמו שמורידים וילון עבה מעל חלון ישן ומגלים בבוקר הראשון אור שמגיע מהרים. יש רגעים כאלה שבהם הגוף מרגיש שהוא חוזר לנשום אחרת, שהאוויר קריר יותר ונקי יותר, שהעיניים מתרגלות לקווים הקשוחים של רכסי האבן ולירוק העמוק שמטפס אליהם בלי פחד. אני אומר לעצמי בשקט שאם הייתי מגיע בחורף הייתי נהנה אפילו יותר, שהשלג כאן היה מצייר לי מסגרת אחרת, שהקור היה מחדד את התחושות והופך כל לחיצה על הצמצם לצליל חד ומדויק יותר. אבל גם בקיץ המאוחר, כשעוד נותר ניחוח של שמש בין הצללים, חבל הטירול נפתח בפניי כמו ספר שמחכה לטביעות אצבעות חדשות

נסעתי כדי לנפוש. זה נשמע פשוט, אבל עבורי לנפוש הוא עניין של משמעת עדינה. לברוח מהרעש, להשאיר מאחור את החדשות והכותרות והדופק שמתרגל להיות גבוה מדי, ולתת למצלמה להוביל אותי. כבר מהרגע הראשון הבנתי כמה קיצביהל יפה. היא קטנה ואלגנטית, עטופה בגגות מחודדים, חלונות עם אדניות ופרחי גרניום שמריחים כמו זיכרון ילדות. באותו יום חיכתה לי הפתעה. בכיכר המרכזית התאספו מכוניות ישנות וספורטיביות, כרום מבריק אשר מחזיר אליי את הבתים כמו מראה שבורה, והקהל משרבב צוואר כדי לראות ומקשיב למנועים כמו תזמורת שמסוגלת להכריז על חגיגה בשני צילינדרים. אני מטפס בין הזוויות, מתכופף, משתופף, מחפש את ההשתקפויות, מנסה ללכוד לא רק מכונית אלא את הקשר בינה לבין הרחוב, בין ההווה לבין העבר שנוכח כאן בלי להתנצל. זו הסיבה שאני אוהב צילום מסעות. הוא תירוץ להיות עדין עם העולם, לשאול שאלות בלי מילים, לתת לנשימה להתארגן סביב פריים.

בלילה הראשון בעיירה זה קורה. אני מתעורר מוקדם מהרגיל ומרגיש שהאוויר לא נכנס כמו שצריך. גרון שורף, תחושת לחץ, הברה חנוקה שעומדת על קצה הלשון ולא מצליחה לצאת. כשאני מאיר את המראה בגרון שלי במצלמת הטלפון אני רואה נפיחות אדומה, סימן קריאה שמופיע בפתאומיות ומושך אליי כל פחד מוכר. יש רגעים שבהם גם הבטוח ביותר נעשה רעוע, רגעים שבהם אתה נזכר שאתה לבד במדינה זרה, ושהעברית שלך פתאום הופכת להיות אי קטן בלב ים גדול. אני נושם לאט כדי לא להיבהל. מזכיר לעצמי שהעולם בדרך כלל עובד עם אנשים. שאני יכול לבקש עזרה.

אני מתקשר לביטוח הנסיעות שלי. במשך שנים שמעתי את המשפט החביב תעשו ביטוח ועמדתי בו בלי לצפות להשתמש. הפעם אני נאלץ להישען עליו. אני בקושי מדבר, מגרד בקול דרך הצרידות ומנסה להיות ברור. נציגת השירות מנומסת ואכפתית. היא שומעת את הסיפור ואומרת שתשלח לי כתובת של רופא. אבל הרופא נמצא בווינה, רחוק מכאן, כמה שעות נסיעה טובות. זה לא מתאים למצב שבו אני מרגיש שהגרון נסגר. אני אומר לה שזה בלתי אפשרי. היא מציעה לגשת לבית חולים ציבורי, שזה תופס מבחינת הפוליסה, ושישלחו לי מסמכים. כאן אני מבין מהי המשמעות הפרקטית של ביטוח נסיעות. לא כטופס, לא כחיוב, אלא כגשר שאפשר לחצות עליו כשצריך.

אני יורד ללובי של מלון בוטיק קטן בקיצביהל. הפקידה חייכנית עוצרת הכל ומקשיבה, ואני עם היד על הגרון מנסה להסביר. היא מציעה מיד פתרון. יש בית חולים של סטודנטים במרחק שלושים דקות נסיעה, היא יכולה להזמין מונית. אני מהנהן. חדר ההמתנה של המלון הופך לשדה ביניים שבו אנשים זרים נעשים מוכרים לרגעים. יש שם זוג ישראלי אחד שמזהה את העברית שלי, מסתכל בדאגה, אומר מלים טובות. אישה אחת מניחה יד על הכתף שלי ואומרת שאם כבר לקבל טיפול אז באחד המקומות היפים בעולם. אני מחייך דרך הכאב. יש נחמה במשפטים פשוטים.

המונית שמגיעה היא טרנזיט גדולה, מיני לימוזינה שלא ציפיתי לה. הנהג בטוח ושקט. הוא פותח את הדלת, ואני שואל אם זה באמת בשבילי והוא אומר שכן. הדרך לבית החולים עוברת בין שדות ירוקים ונחלים שמנחשים את המסלול שלהם מתחת לעצים. אני בוהה בחלון ומנסה לספור נשימות. בבית החולים הקבלה מהירה. הם מבינים מיד שהקושי שלי הוא נשימתי ומייד מפנים אותי לחדר שבו אחיות ורופאות עובדות כמו מנוע משומן. בדיקות דם ושתן, מבט של אף אוזן גרון, מדבקות על החזה למעקב פשוט, לחישות מקצועיות שמצלצלות כמו שפה בינלאומית של דאגה. אני נרגע. יש תחושת סדר. אחרי כשעה מגיעה רופאה ומדברת באנגלית נעימה. היא אומרת שזה כנראה חיידקי או ויראלי, שהכל התחיל בלילה ולכן קשה לאתר מיד את הגורם. היא נותנת לי טיפול. כדורים. אינהלציה. תוך דקות אני מרגיש הקלה. האוויר חוזר. השריפה בגרון נרגעת. הגוף לומד מחדש את הפעולה הבסיסית ביותר שלו.

אני חוזר למלון והולך לישון. בבוקר הבא כבר טוב יותר. הנפיחות יורדת כמו גאות שמפנה את החוף, והקול חוזר לאט. כל זה קורה בתוך תהליך אישי שכבר רץ כמה חודשים, תהליך הפסקת עישון שהתחלתי בו מתוך החלטה לרפד לעצמי את החיים בנשימה חדשה. היו רגעים של ספק, שאלות קטנות כמו מה יקרה אם ארצה סיגריה עכשיו, אם העשן יקל על הלחץ, אם בהרגל יש נחמה. אבל לא עישנתי. דווקא בטירול, בתוך הנופים של אוסטריה, דווקא מול הסיפור הקטן הזה של בית חולים ומונית ולובי, הבנתי כמה הבחירה הזאת מדויקת עבורי. נשארתי נקי מהעשן והרגשתי שזה עוזר, שהגוף מדבר אליי ברור יותר. זה שיעור שמתחבר לי לצילום. לדעת לשחרר דברים שמעמיסים, כדי לראות את האור הנכון.

בערב אני חוזר לכיכר. המכוניות עדיין שם, או אחרות תפסו את מקומן, והאוויר מלא בריח של דלק ישן וצבע מבריק. אני נעמד על הברכיים ומצלם את ההשתקפות שלי במכסה מנוע, צורת ראש עגלגלה שמסתכלת על עצמה מתוך קימור מתכתי, ולרגע אני מרגיש שאני לא רק אורח אלא חלק קטן מהתמונה. אני מחפש גם רגעים שקטים יותר. קשיש שיושב על ספסל עם עיתון, כלב שחור שמצמיד את האף לאספלט ומחפש פירור, מצלמות נוספות שמתנגשות בי במקרה ויוצרות ריקוד שנובע מאותה סקרנות משותפת. כשאני מצלם קיצביהל אני מצלם גם את הרגע שבו החולשה הפכה להודיה. הצילום הוא הדרך שלי לספר את זה בלי הרבה מילים.

בפינה אחרת של היום אני מתעסק בבירוקרטיה. משלם בבית החולים מכיסי, מעלה מסמכים לאפליקציה של ביטוח נסיעות, מצרף קבלות, מקבל תוך זמן קצר אישור שהכל תקין. הכסף יחזור. אבל מה שחוזר באמת הוא האמון. התחושה שאפשר לסמוך על מערכות כשהן פוגשות בני אדם שהאכפתיות היא עדיין מנוע חזק. זה אולי נשמע מובן מאליו, אך כשאתה רחוק מהבית זה נעשה משמעותי. זה מחזיר צבע ללחיים.

בימים שאחרי אני מטפס בשבילים מסביב לקיצביהל. הרים, אגמים קטנים, בתי עץ שמספרים על חורפים ארוכים ועל קיץ קצר שבו הכל פורח מהר כדי להספיק. אני משאיר לעצמי זמן בלי מצלמה, הולך ומקשיב לקול של המגפיים על הגרavel, מריח דשא רטוב ומים קרים, נותן ללב לשקוע לרגע בשקט שאין לו מקבילה בעיר. אחר כך אני מחזיר את המצלמה לעין ומרגיש שהפריימים מתיישבים נכון יותר. שיש בהם עכשיו שכבה נוספת של משמעות. הטיול באוסטריה הופך מסיפור של נופש לסיפור של גוף ונשימה, של צילום כדרך לריפוי, של חיבור בין ביטוח נסיעות כמנגנון שמאפשר ביטחון לבין הבחירה האישית לשמור על עצמי. אני לא כותב המלצות. אני לא אומר מה נכון לאחרים. אני מספר מה קרה לי, ואיך הרגשתי, ואיך בין קירות של בית חולים באוסטריה מצאתי פתאום שקט אחר, ואיך חזרתי אל הרחובות של קיצביהל ולמדתי שוב לצלם לא רק מקום אלא מצב תודעתי.

ככה זה לפעמים במסע. אתה יוצא כדי לברוח מהרעשים ומגלה שהעולם מחזיר אותך אל עצמך בדיוק היכן שלא תכננת. חבל הטירול נשאר לי בראש כתמונה גדולה של ירוק ואפור, של כרום מבריק ושל חלון לובי קטן שבו נאמר משפט אחד שהחזיק אותי. כשאני חוזר הביתה אני מדפדף בתמונות ומרגיש שהן נושמות. זה כל מה שביקשתי מהטיול הזה. לנשום אחרת.

מומלצים עבורך

המשך הדרך מאמרים

המשך הדרך

כל אדם נמשך קדימה על ידי חלום אחד לפחות, לפעמים חד כמו תצלום בפוקוס מדויק ולפעמים רך ומטושטש כמו רכסים בבוקר ערפילי. למדתי על בשרי שהחלום כשלעצמו אינו מבטיח דבר….

המסע הבא שלי מאמרים

המסע הבא שלי

אוגוסט. אני יושב מול המחשב עם כוס קפה שכבר הספיקה להתקרר, מציץ במפה, מגלגל את העולם על צירו ב-Google Earth, נופל ליוטיוב על סרטוני נוף שצולמו מגגות, מנהרות, מרפסות, פסגות….

עבורי זה זמן מאמרים

עבורי זה זמן

עבורי טיולים הם הדרך המדויקת ביותר להכיר את עצמי מחדש בכל פעם. אני יוצא לדרך עם תיק צילום, עם סקרנות שמכוונת את המצפן הפנימי, ובעיקר עם הצורך הזה לפגוש את…

טיול סולו בשוויץ מאמרים

טיול סולו בשוויץ

על מפגש בין אנשים, שלג ושפה שמדברת בידיים ההגעה לזֶרמַט הרגישה כמו כניסה אל דף לבן שעדיין לא נכתב. הגעתי, הכל היה לבן, מושלג, קור שלא ניתן לתאר במילים, אבל…

תגיות

פוסטים מומלצים

שוויץ

טיול סולו בשוויץ

על מפגש בין אנשים, שלג ושפה שמדברת בידיים ההגעה לזֶרמַט הרגישה כמו כניסה אל דף לבן שעדיין לא נכתב. הגעתי,

קרא עוד
pexels-ronrov-11573173

זוגיות חדשה

אני מוצא את עצמי בתקופה של שאלות והרהורים. אחרי פסק זמן ארוך, אולי ארוך מדי, אני מביט פנימה ושואל מהי

קרא עוד