עבורי טיולים הם הדרך המדויקת ביותר להכיר את עצמי מחדש בכל פעם. אני יוצא לדרך עם תיק צילום, עם סקרנות שמכוונת את המצפן הפנימי, ובעיקר עם הצורך הזה לפגוש את העולם ללא פילטרים. ההליכה ברחוב זר שבו אינני מבין מילה, הצבעים העזים של שוק מקומי, התחושה של רוחות הרים קרות על עור פנים מותש, כל אלה מתערבבים יחד ומייצרים תנועה פנימית עדינה. אני קורא לזה מסע שמתרחש בו זמנית בשני מישורים. בחוץ אני צופה, מאזין, מריח ומצלם. בפנים אני מפרק ומרכיב מחדש את מי שאני, פושט שכבות ישנות ומלביש אחרות שמתאימות יותר לאור שנגלה בדרך. כך נולדת המשמעות של טיול אחד, ואז של עוד אחד, עד שהם הופכים לשפה פרטית שמספרת את סיפור החיים שלי.
כשאני מחזיק מצלמה אני לא רק מתעד. אני שואל שאלות. מה כאן בעצם מרגש אותי, ובשביל מה כדאי לעצור את הזמן לתמונה אחת מדויקת. צילום מסעות בשבילי הוא לא רק תחום מקצועי, הוא דרך להביט במציאות מתוך אחריות. אני משתדל להגיע למקום מתוך ענווה, לזכור שאני אורח לרגע בנוף של מישהו אחר, להקשיב לפני שאני לוחץ על הכפתור. לפעמים אני מחכה דקות ארוכות עד שהאור יתיישב נכון על קיר מתקלף, על מצח חרוש קמטים של דייג ותיק, על ענן שמחליט לפנות מקום לשמיים. ההמתנה הזו מלמדת אותי לשהות. היא מזכירה לי שהצילום הטוב באמת מתחיל עוד לפני שהעדשה נפתחת. הוא מתחיל בנוכחות מלאה.
יחד עם זה, אני לא מסתיר מעצמי את המתח שתמיד שם. יש רגעים שבהם אני מניח את המצלמה בתיק, מתמסר לחוויה ומוותר ביודעין על תמונה שהייתה יכולה להיות נהדרת. זה קורה מול שקיעה שממיסה פסגות לשלוליות זהב, או ברגע קטן של נדיבות זרה שמוגש בו ספל תה חם ליד מדורה. במצבים האלה אני מזכיר לעצמי שהלב זוכר אחרת מכל כרטיס זיכרון, ושיש תמונות שנועדו להישאר בלעדיות לזיכרון האישי. באותה נשימה יש רגעים שבהם דווקא התיעוד הוא הדרך המדויקת ביותר להיות נוכח. כשאני מציב חצובה מול אגם שקט ומחכה לגל קל שיפר את ההשתקפות, אני מרגיש איך כל הגוף מתכנס למיקוד אחד. התמונה שנולדת אז אינה רק מזכרת. היא עדות לכך שמצאתי על ציר הזמן נקודה קטנה שבה העולם ואני חלקנו קצב משותף.
טיולים גם מחדדים אצלי הבנה פשוטה ויקרה. העולם אינו אוסף של אטרקציות, הוא מרקם חי של תרבויות, זיכרונות, שפות, סיפורים. מפגשים קצרים בתחנת אוטובוס או על ספסל מול ים יכולים לשנות את הקו של המסע כולו. לפעמים מילה בודדת בשפה שאינני מכיר מנגנת בי ימים. לפעמים ארוחה ביתית שאכלתי אצל משפחה שאירחה אותי מתלבשת על חוש הזיכרון כמו חולצה שאי אפשר להוריד. אלה לא דברים שמסמנים על מפה. אלה חוטים דקים שמחזיקים את הלב מחובר למה שהוא ראה ושמע והסכים להרגיש. לכן הכתיבה שלי בבלוג אינה דיווח יבש על מסלולים. היא ניסיון לתרגם חוויה לגוף של מילים, לאפשר לקורא להריח גשם ראשון על אדמה זרה, לראות את המרחק מתקרב.
יש לטיולים גם ממד של משמעת עדינה. קימה לפני עלות השחר כדי לפגוש אור ראשון, אריזה מחדש בכל ערב, החלטות קטנות שמעדיפות הליכה על פני נוחות. המשמעת הזו לא נוקשה. היא כמו קצב פנימי שמלווה אותי ומעלה אותי על נתיב שבו אני קשוב למרחב ולגוף. היא מזכירה לי שצילום נוף וטבע, כמו צילום רחוב ומפגש תרבותי, דורש סבלנות, נכונות לטעות, וגם הומור. לפעמים התמונה הטובה ביותר מתרחשת מטר מאיפה שחשבתי. לפעמים הגשם שמקלקל תוכנית הופך למסך רקע מושלם. בטיולים למדתי להיות קל יותר עם הציפיות שלי, לסמוך על המקריות, ולכבד אותה כשהיא מציעה הצעה יצירתית.
ככל שאני מטייל יותר אני מגלה שהמשמעות העמוקה של המסע אינה תלוית יעד. עיר גדולה או כפר קטן, מדבר או יער גשום, כולם משמשים במה לשאלה אחת שחוזרת אלי שוב ושוב. האם אני מוכן להיות תלמיד של המציאות כפי שהיא כרגע. לא של מה שקיוויתי שיקרה, לא של מה שתכננתי בלוח הזמנים, אלא של מה שמונח לפניי ברגע הזה. כשאני מצליח לענות בחיוב, משהו נרגע. הפריים מתיישב, המילים מגיעות, והרגליים מוצאות קצב. כשהתשובה מסויגת, אני לומד לנשום עמוק, להוריד עומס, ולהיזכר שבסופו של דבר יצאתי כדי להיפגש, לא כדי להוכיח.
המשמעות של טיולים עבורי נבנית שכבה על גבי שכבה, כמו נגטיב שנחשף לאור מעט בכל פעם. היא מתחילה בסקרנות וממשיכה בקשר. קשר אל אנשים, אל מרחבים, אל היסטוריה שמסתתרת בתוך אבן או בתוך שיר עם. היא מתרחבת כשאני משתף את התמונות והסיפורים וחווה את התדהמה המוכרת של מי שמגלה שאפשר לראות את אותו מקום בעיניים שונות. בסוף אני חוזר הביתה עם פחות משקל בתיק ועם יותר נפח בלב. אני פורק את הציוד, מעביר קבצים, אבל נשאר עוד זמן מול מסך חשוך שבו מתרוצצים שברי רגעים. אני יודע שלא את כולם אפתח, שאין צורך לארוז כל חוויה בתוך קובץ. יש דברים שנועדו להישאר לא ממופים, רכים, זמינים לתנועה פנימית.
אולי זו התשובה הפשוטה ביותר שאני יכול לתת לעצמי. טיולים חשובים לי כי הם מזכירים לי שאני יצור לומד. כל מפה שאני פותח מלמדת אותי איך לסגור פער בין דמיון למציאות. כל צילום מסעות מוצלח מלמד אותי איך להקשיב טוב יותר לאור. כל שיחה קצרה בתחנה נידחת מלמדת אותי משהו על הביחד האנושי. וכשאני מסיים מסע ומתחיל לתכנן את הבא, אני מבין שהחיפוש אינו אחרי מקום מושלם. החיפוש הוא אחרי פגישה כנה עם החיים, כזו שמאפשרת לי להביא את עצמי במלואי אל המרחב, ולהחזיר ממנו סיפור שראוי להיקרא שוב.
