חזרתי למקלדת אחרי אתמול, עם אותה מחשבה שלא עוזבת אותי כבר זמן. איפה עובר הגבול בין שדרוג ציוד לבין שדרוג כי צריך. שנים הייתי איש של קנון, זה כמעט חלק מהביוגרפיה שלי. הראשון היה קנון פאוורשוט, קטנה ביד וגדולה על הלב. אני עוד זוכר את עצמי חייל בפארק הירקון, מרכיב קומפוזיציות בלי לדעת שקוראים לזה קומפוזיציות, משחק עם זום כאילו הוא מגדיר לי מחדש את העולם, מעלה תמונות לפלטפורמות של צילום, נכנס לפורומים כדי לקבל הערה אחת טובה שתגרום לי לרצות לצאת שוב החוצה. שם התחיל המסע, ומאז לא הפסקתי ללכת בו.
במהלך השנים עברתי כמעט את כל התחנות. מצלמות פוקט כדי להביא בכיס, דמוי dslr כדי להרגיש מקצועי בלי להיות באמת, אחריהן dslr אמיתיות שנכנסו לתיק יחד עם כמה עדשות שלימדו אותי סבלנות ומשמעת. לפני המעבר למערכות מתקדמות יותר עצרתי לשאול את עצמי את השאלה הפשוטה והקשה גם יחד: מה באמת משרת את העין שלי. התנסיתי, טעיתי, התאהבתי, התאכזבתי, ושוב התאהבתי. בסוף מצאתי את עצמי נמשך לעולם של סוני מירורלס. לא בגלל טרנד ולא בגלל ספונסר, אין פה שום ספונסרים, אלא מפני שהרגשתי שהמצלמה הזו מדברת באותה שפה שאני מנסה לדבר איתה. אני בכוונה לא מציין את הדגם, מי שעוקב אחריי כבר יודע, ומי שלא, שיידע שיש רגעים שבהם הדבר הכי נכון הוא לשתוק את המפרט ולתת לתמונה לדבר.
יש מי שיגידו שאני מגזים כשהאני מדבר על חדות ועל איכות תמונה, על צבעים ועל דינמיק ריינג, על קבצים נקיים שנותנים לי מרחב נשימה בעריכה. אני שומע את זה בכבוד. בסוף זו אמונה אישית, אולי אפילו אמנותית. בעיניי מצלמה טובה היא לא רק מכשיר שמצלם חד אלא כלי ששואל אותי שאלות בדרך לצילום. עדשה שמכריחה אותי להתקרב היא שיעור בנוכחות, חיישן שמאפשר לי למשוך צללים בלי פחד הוא שיעור באומץ. כשאני כותב צילום אני מתכוון לאותה חוויה פיזית שמתחילה בכף היד ובכתף ומסתיימת בלב. המצלמה רק מתרגמת את זה לקובץ.
הרבה פעמים אני תופס את עצמי יושב מול תיק הציוד ומחייך. פעם הייתי שומר הכל, אפילו קרטונים, והקופסה הראשונה שלי משנת אלפיים ושמונה עדיין מונחת בארון כמו קפסולת זמן. היום אני פחות אוגר ציוד, אבל הזיכרונות נשארים. מצלמות שעברו אצלי לא עזבו דרך מודעות מכירה, הן עברו למשפחה. ככה ציוד צילום מקבל חיים חדשים, וככה התמונות נשארות בתוך בית אחד גדול שפרוס בין אחים ואחיות וילדים. זה מזכיר לי שכל שדרוג טכני הוא בעצם המשך של רצף אנושי.
אני מדבר על שדרוג כי הוא על השולחן אצלי כבר כמה שבועות. נשאלת השאלה האם יש משהו היום שיכול להתחרות באיכות שאני מקבל מהסוני שלי. אולי כן ואולי לא. אני לא מחפש להכריז הכרזות ולא להוכיח שום דבר לאף אחד. מה שאני מחפש זו התאמה. כשיש התאמה בין יד לעדשה ובין עין לחיישן, קורים דברים טובים. זה לא מבטל את האהבה הישנה לקנון, ההפך, היא חלק ממני. כל פרק כזה מחדד לי עוד קצת את המבט, וכשאני יוצא לדרך עם המצלמה הנוכחית אני מרגיש שהמבט הזה מקבל עוד שכבת דיוק ועוד נגיעה של שקט.
מאז שהחזרתי את הבלוג לאוויר שאלו אותי למה אין תגובות ולמה אי אפשר להירשם ולעקוב ולמה אין פורום קטן של קהילה. קיבלתי הודעות מחברים בווטסאפ, גם הקוראים הוותיקים שליוו אותי לאורך השנים שלחו סימן שאלה. החלטתי להשאיר את המרחב הזה נקי מטפסים, בלי הרשמות ובלי ניוזלטר, בלי פורומים ובלי אזורי התחברות. האינטרנט מלא חלונות, כאן רציתי חדר שקט. בלי ספאם, בלי ניהול משתמשים, בלי למידה של עוד מערכת. אם מישהו ממש רוצה לומר לי משהו הוא מוצא דרך. לפעמים שיחה אישית אחת שווה מאה תגובות. אולי מתישהו אפתח שוב את הדלת הזו, כרגע נעים לי להקשיב מבחוץ ולכתוב מבפנים.
יש בזה גם בחירה ערכית. ברגע שאני מבטל טופסי הרשמה וטפסי תגובות אני מצמצם איסוף מידע, אני מפנה את המבט מהניהול הטכני בחזרה אל המהות. זה מאלץ אותי לנסח טוב יותר, לצלם מדויק יותר, לפרסם רק כשאני מאמין בתמונה ובמילים שמחזיקות אותה. בלוג צילום בעיניי אינו לוח מודעות אלא יומן מסע. בכל פעם שאני מעלה פוסט אני מבקש להזכיר לעצמי למה התחלתי. לא בגלל לייקים ולא בגלל סקרנות טכנית בלבד, אלא בגלל אותה תחושה ישנה של ריח דשא בפארק הירקון ואור של אחר הצהריים שנופל על עלים. זה הרגע שבו המצלמה מפסיקה להיות חפץ וחוזרת להיות סיבה לצאת החוצה.
אני יודע שחלקכם התבאס כשמחקתי את הגרסה הקודמת של האתר והתחלתי מחדש. יש מי שמעדיפים המשכיות חלקה, ואני מבין זאת. בשבילי המחיקה הייתה פעולה של חידוש. לפעמים חייבים לסגור מחברת כדי לפתוח אחרת. ההתחלה הזו עדיין רועדת, אני עוד בודק את הקצב ואת הנשימה, אבל משהו בה מרגיש אמיתי יותר. פחות רעש, יותר דרך. לא ממהר, לא אוסף סימני דרך בשביל הסימון עצמו, פשוט מתקדם צעד אחרי צעד.
בקרוב אכתוב בפירוט למה בחרתי למחוק ומה למדתי מהשקט שנוצר בין שתי הגרסאות. זה סיפור על גבולות ועל אחריות, על פרטיות ועל קצב עבודה, וגם על איך מצלמה אחת יכולה ללמד אותך שיעור בשחרור. עד אז, אני ממשיך לצלם וממשיך לשאול. אם יהיה שדרוג בציוד, אספר עליו כשהוא יקרה, אבל יותר חשוב לי לשתף את מה שהשדרוג הזה עושה לתחושת המגע בעדשה, לאופן שבו אני מחפש אור, לשאלה איפה אני מציב את עצמי בתוך התמונה.
אז הנה אני, שוב כאן, מודה לדרך ולכל מה שהיא מביאה, נאמן לאהבות הישנות ומסקרן לגבי החדשות. צילום בשבילי הוא תנועה, אתר כתיבה הוא תחנת עצירה למים, והעולם ממשיך להתפרק ולהיבנות מחדש מול החיישן ומול הלב. נתראה בפוסט הבא.
