אני מוצא את עצמי בתקופה של שאלות והרהורים.
אחרי פסק זמן ארוך, אולי ארוך מדי, אני מביט פנימה ושואל מהי זוגיות אמיתית, ומה מקומה בחיים שלי כאן ועכשיו.
הרבה זמן ביקשתי שקט. השקט הזה היטיב איתי, אך גם נמשך מעבר למה שנחוץ, עד שנעשה נוח מדי.
מתוך הנוחות הזאת צפה השאלה הפשוטה אך המטרידה ביותר: האם אני באמת עושה משהו כדי להתקדם, או רק מחכה שהחיים יעשו את שלהם במקומי.
כשנכנסתי לאתרי היכרות הרגשתי זר. כאילו אני אורח בעולם שמדבר בשפה אחרת. מה שואלים, מה מספרים, מה נכון לכתוב בגיל הזה. ואז נזכרתי שאין גיל לאהבה. אנשים סביבי שואלים מתי ואיפה זה יקרה, ואני מחייך ומנהן, אך בפנים אני יודע את האמת.
לא ניסיתי מספיק. נתקעתי במקום, כמו אדם שנפל לבור ומחכה שיבואו לחלצו, במקום לבדוק אם יש קיר שאפשר להיתמך בו, אבן שאפשר להרים, דרך קטנה לטפס צעד אחר צעד.
התקיעות לא מתבטאת רק בזוגיות. היא יכולה להופיע במשקל, בהרגלים, במקצוע, כמעט בכל היבט של היומיום. השאלה איננה אם נפלתי, אלא איך אני בוחר לקום. איך אני בונה לעצמי דרך יציבה יותר, כאילו הייתה זו דירה שמתחילה בשלד וממשיכה בקירות, בחלונות, באור. גם הכתיבה הזאת היא לבנה ראשונה.
מילה אחר מילה, אני מסמן לעצמי כיוון.
ביום נוסטלגי אחד נכנסתי לאתר שמחזיר אחורה בזמן.
עשרים שנה אחורה, כך פחות או יותר, הגעתי לבלוג הראשון שלי. הוא לא נשא את שמי, איש לא ידע מי עומד מאחוריו, ובכל זאת היו בו שישה עשר אלף קוראים. המשכתי לכתוב עוד מעט, ואז הפסקתי. לא אוכל להסביר למה. במבט לאחור אני מבין שהכתיבה הייתה לי כמשא, כאילו כל שאלה ביקשה תשובה מידית וכל תשובה ביקשה הסבר נוסף. סגרתי. אחר כך הצטערתי. ניסיתי שוב תחת שם אחר, ולבסוף גם בשמי המלא. אולי זו הבשלה. אולי זה אומץ חדש. כך או כך, אני בוחר לחזור.
אני לא מחכה עוד שיגיע מי שיחלץ אותי מן הבור. אני בודק את הקירות, מחפש נקודות אחיזה, ומזכיר לעצמי שהיציאה מתחילה בצעד. זוגיות חדשה איננה נס שמתרחש מעצמו. היא תוצאה של תנועה קטנה שנעשית בעקביות. אני לומד לתת מקום לאמת הפשוטה הזאת. לבנות, לאט ובטוח. לכתוב, כדי לזכור. לפתוח את הלב, בלי דרמה מיותרת, מתוך כבוד לעצמי ולדרך שעברתי. וכשאגיע, אגיע עומד.
