מרגע ההזמנה התחושות של הפסקה לעצמך
יש רגע קטן שמתחזה ללא חשוב. העכבר מרחף, האצבע נוגעת, והמילה Confirm מאירה כחול על המסך. בדיוק שם, בין שאיפת האוויר לקליק הזעיר, הגוף מחליט על דרך אחרת. הכתפיים שוקעות חצי סנטימטר, הנשימה נפתחת, ואיזה חוט דק של שקט נמתח מבפנים. ברגע הזה אני לא מזמין רק טיסה או לילה במלון. אני מזמין לעצמי הפסקה. לא לברוח. לעצור. להגיד בקול ברור: עכשיו אני.
לפני הקליק הזה הכול מתנגש. טבלאות אקסל, תאריכים, מבצעים, טווחי מחירים, השוואות בלתי נגמרות, וגם הקול ההוא שיודע לשאול תמיד אם זה חכם ואם זה מגיע לי. ואז מגיעה ההחלטה. האותיות שעל הכפתור נעשות פשוטות, היד לוחצת, וכל הרעשים נמסים כמו קוביית קרח בספל שחור. בתוך השקט שנשאר מתגנב רטט עדין של ציפייה. זה רטט שאני מכיר. הוא מזכיר לי שאני חי.
מאותו רגע היומיום לא באמת השתנה, אבל הכול מרגיש אחר. על שולחן העבודה נערמות משימות כמו תמיד, הפלאפון מזמזם, התנועה ברחוב לא עושה לי הנחות, ובכל זאת יש בתוכי ידיעה חדשה. עוד מעט יוצאים. הידיעה הזאת מרככת את הקצוות, מסדרת את היום בקצב אחר. אפילו הקפה של הבוקר מקבל טעם חדש. אני לא סופר שעות, אני סופר צעדים עד לדלת.
ההפסקה שאני מבקש לעצמי היא לא גימיק. היא לא פרס אחרי התרסקות. זאת מורשת קטנה של חמלה עצמית, תרגול של זכות פשוטה לבחור להיות קשוב. להאט. להסתכל סביב ולהיזכר שהעולם לא באמת בורח לשום מקום. החופשה איננה רק יעד על מפה. היא מבט שמוסט סוף סוף פנימה. כשאני לוחץ להזמנה אני נותן אישור להיות האדם שמותר לו לנוח, לראות, להתרגש, לחזור אל הטבעי שכמעט שכחתי ממנו.
ימים אחרי ההזמנה, ההווה מצטבע בצבעים של עתיד. אני מבחין פתאום באור של ארבע אחר הצהריים על המרפסת כאילו זו הכנה לצילום באלפים, מנקה חיישן מצלמה כאילו כבר מחר אני במסלול, מרוקן כרטיסי זיכרון ונושף עליהם אבק דמיוני. יש בזה טקס. לא טקס של ציוד בלבד, אלא של מחשבה. כי כל הכנות קטנות אלה פותחות מדפים פנימיים, מפנות מקום למה שעוד יבוא. כאילו אני עושה סדר בבית כדי שתהיה לו איפה לנחות.
כצלם אני יודע שהתמונה נולדת הרבה לפני שלוחצים על התריס. היא מתחילה כשהעדשה הפנימית מתפקסת. אני הולך ברחוב שלי וחושב על רחובות אחרים. באוזניים רשרוש גלגלי מזוודה על מדרכה זרה, בעיניים זיגזג של אור בין עצים על שדרה שלא הכרתי, באף ריח של מאפה בבוקר ראשון של עיר אחרת. אני מדמיין שיחה קצרה עם מוכר קפה, חיוך עם אישה זרה בתחנת רכבת, מבט קטן שמאיר לי רחוב שלם. כל זה עוד לא קרה, ובכל זאת הוא כבר חלק מן התמונה.
את ההתחלות אני זוכר חזק יותר מהסופים. ההתחלה היא הבטחה. היא לא רק יעד חדש על המפה, אלא יעד חדש בתוכי. אני שוב הילד הסקרן שמדפדף במפות, עוקב באצבע אחרי נהר, מדמיין גשרי אבן וצבע של מים. הספירה לאחור הופכת לחופש לפני החופש. אני מתעורר בבוקר ורוצה לצאת אל העיר שלי כאילו היא עיר זרה, רק כדי לאמן את העיניים לראות מחדש.
ובשקט שבין החלטה לנסיעה יש פילוסופיה פשוטה. אם מחשבה מצליחה להרחיב את הנשימה, אולי יש לנו היכולת לייצר הפסקות קטנות גם כשאנחנו לא קונים כרטיס. עשר דקות של ישיבה ליד חלון פתוח. צעידה קצרה בלי אוזניות. מבט אל שמיים שמתחלפים עכשיו בעננים איטיים. ההפסקות הקטנות האלה הן קרובות משפחה של החופשה הגדולה. הן מזכירות שהנוכחות היא לא מותרות. היא תשתית החיים.
אני לא מחפש מושלם. לא את המלון האידאלי, לא את הלו״ז הכי צפוף, לא את התמונה המפורסמת. אני מחפש להתייצב מול העולם כפי שהוא, ולפגוש אותו בלי מחיצה. לפעמים זה אומר להחמיץ נקודת תצפית כדי לשבת על מדרגה ברחוב צדדי, להאזין לשיחה בשפה שאני לא מבין, לצלם צל של עץ במקום קו סקייליין. לפעמים זה אומר לסגור מצלמה ולתת לעיניים להיות מצלמה לזמן מה. כי החופשה לא באה כדי להנכיח אותי באינסטגרם. היא באה כדי להחזיר אותי אליי.
כשהיום מתקרב, השגרה כבר מצטרפת לריקוד. אני אורז לאט, עם רשימה כתובה ביד. לא כי אני אוהב רשימות, אלא כי לכל חפץ שנכנס לתיק יש משמעות: גרביים שמבטיחות חום בבוקר קר, מטען שמבטיח חיבור, עדשה שמבטיחה סיפור. אני בודק דרכון, מדביק מדבקה קטנה על מחשב, בוחר מחברת קטנה לשורות שנולדות בזכות הדרך. פעולות פשוטות שהופכות את העתיד למוחשי.
ואז מגיע הלילה שלפני. העיר ישנה ואני ער. אני מקשיב לדממה ומתאמן בנשימה. מכין לעצמי משפט קצר שאומר בבוקר: היום אני פנוי לראות. שותף כוס מים, מכוון שעון, ומניח את הראש. המסע כבר התחיל מזמן, עוד בקליק ההוא, ונשאר רק להכניס את הגוף לתוך הסיפור שכבר יצא לדרך.
בסופו של דבר הכול מסתכם במשפט אחד. מרגע ההזמנה אני במקום אחר. אפילו אם אחכה שבועות או חודשים, הלב כבר ארז מזמן, פתח דלת, ויצא לצעוד. נשאר לי רק לצעוד אחריו.
