יש שאלות שחוזרות אליי שוב ושוב, כאילו מישהו הדפיס אותן על מגנטים ומחלק אותן בכל מפגש. רון לא נמאס לך, למה עוד טיסה, מה אתה נווד, מתי תנחת, מה יהיה אתה כל היום בטיסות. אני מחייך, לא כי אין לי תשובה, אלא כי התשובה שלי פחות קשורה למטוסים ויותר קשורה לנשימה. טיסה אצלי היא לא בריחה, היא עצירה ממוקדת. זו דרך להפסיק את הרעש סביבי כדי לשמוע מה נשאר בפנים כשמורידים את הווליום.
הרבה שנים חשבתי שחופשה אמיתית היא לפחות שבוע, אולי יותר. שלושה ימים זה ביקור. שבוע הוא כבר שגרה זמנית. יש בו מספיק זמן להניח את הראש במקום חדש, למצוא מסלול הליכה קבוע, בית קפה שמכירים בו את ההזמנה, נקודת אור שדרכה אני כותב, מצלם, ומסדר את המחשבות. שבוע נותן לי מרחק נכון. לא מספיק כדי לשכוח מי אני, אבל מספיק כדי לחזור אליי. אני נוסע כדי לחזור מדויק יותר הביתה, לא כדי להתרחק ממנו.
מבחוץ זה נראה כמו רצף טיסות. מבפנים זו משמעת עדינה. לא כל חודש, לא בלי סיבה, ולא כדי לסמן צ׳ק על עוד נקודה במפה. אחרי השנתיים האחרונות הגיעה ההבנה שהזמן שלי יקר באמת. לא הכל תלוי בי, לא תמיד אפשר לשלוט בקצב, יש תקופות שבהן הגוף והנפש נכנסים להמתנה ארוכה. דווקא משם למדתי עד כמה חשוב לבחור מתי לעצור ומתי להמריא. יש תקופות של עבודה אינטנסיבית, של אחריות, של בית, של משימות. ובין לבין, יש שבוע שבו אני שם את עצמי על מצב הקלטה. אני מקשיב. אני מצלם. אני כותב. זה לא נוודות, זו דרך להגן על הבית הפנימי.
שואלים אם זה לא נמאס. שעמום מגיע כשאין משמעות. כשאני מפסיק לשאול שאלות, כשאני מנתב את עצמי למסלול אוטומטי. הטיסות לא מעניינות אותי בפני עצמן. מה שמעניין הוא מה שנפתח כשאני נוחת. העיר שאני הולך בה בלי לדעת לאן, השיחה הקטנה עם בעל המכולת, הסדק של אור בין שני בניינים בשעת בוקר מוקדמת. הצילום, מבחינתי, הוא לא ציד של נופים אלא תרגיל בהקשבה. המצלמה מאלצת אותי לראות, לא רק להביט. בכל יעד אני מסדר מחדש את המדדים של חיי. מה חשוב לי לשמור, מה הגיע הזמן לעזוב, ומה אני רוצה לגדל כשאני חוזר.
אומרים לי שזה נראה כמו אסקפיזם. אולי מבחוץ זה נתפס כך, אבל בפועל זה הפוך. אני לא בורח מהחיים. אני בוחר לזוז כדי להתייצב. בתוך הטיסה יש זמן שאין בשום מקום אחר. אין פגישות, אין שיחות טלפון, אין מטלות דחופות. יש עננים בחלון ומחברת פתוחה. דווקא שם, מעל הים, אני עושה סדר בדברים הכי ארציים. כסף. עבודה. בריאות. קשרים. יעדים. אני שואל את עצמי שאלות שלא נשאלות ביום יום, והדפים מתמלאים בתשובות שאחר כך הופכות להחלטות קטנות, לשינויים עקביים, להרגלים חדשים. זה שיעור בנוכחות ולא בבריחה.
האם אני נווד. יש לי בית, כלב שמחכה לשמוע את המפתח בדלת, דברים שאני אוהב במטבח, ריח של כביסה נקייה, מחשב שעומד על השולחן ומחכה לעריכה הבאה. אני לא נודד כדי להחליף כתובת. אני נע כדי לשמור על כתובת אחת יקרה. בכל פעם שאני חוזר אני מכניס איתי אוויר חדש. זה תורם לסדר בבית, לדיוק בעבודה, לסבלנות כלפי אנשים, לבחירה לבריאות. זה אפילו נשמע משעמם על הנייר, אבל במציאות זו הדרך שלי לשמור על יציבות. אני קורא לזה אימון בנשימה ארוכה.
חלק מהפידבקים שאני מקבל מגיעים מאהבה. אנשים שדואגים, שמסתכלים מבחוץ ורוצים לראות אותי נוחת לתוך שגרה. אני מבין את הדאגה. שגרה היא עוגן. גם אצלי יש שגרה. פשוט היא בנויה משתי תנועות. קיפול ופריסה. עבודה ומנוחה. בית וטיסה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא יוצא למסעות כיבוש. אני לא אוסף מדינות למחברת. אני חוזר שוב לאותם מקומות, לפעמים שנה אחרי שנה. אני בודק איך אני משתנה מול אותם רחובות, מול אותו הר, מול אותו נהר. חוזר לאותה נקודת צילום בשעה אחרת, עם מזג אוויר אחר, עם אני אחר. לכן שבוע ומעלה עובד לי. הוא מספיק ארוך כדי לגעת בעומק, ומספיק קצר כדי לא לפרק את הבית.
יש גם הצד הפרקטי, כי החיים הם לא רק שירה. אני מזמין חכם, מתכנן נכון, עובד בתקציב מוגדר, בוחר טיסות ישירות כשאפשר, מתפשר כשצריך, ונותן עדיפות לזמן על פני גינוני מותרות. אני מטייל הרבה ברגל, מצלם באור יום, אוכל פשוט וטוב. זה לא טיול בזבזני. זו בחירה מודעת. וכשאין סיבה לטוס, אני לא טס. כשמרגיש שאני מחפש מסך עשן במקום אוויר, אני נשאר בבית ומסתכל לרעש בעיניים. הגבול ברור לי, והוא חלק מהמשמעת שהזכרתי קודם.
אז איך רואים אותי מבחוץ. מישהו שממריא ומניח לאנשים לתהות. אני יכול לחיות עם זה. לפעמים אני אפילו אוהב את זה. הסיפור האישי שלי הוא לא דו״ח טיסות. הוא חיפוש מתמשך על ציר הזמן בין להיות האדם שאני רוצה להיות לבין מי שאני בפועל. הטיסות הן כלי. הן מרחב ניסוי. הן דרך עדינה לומר לעצמי שהחיים קורים עכשיו, ושאני מוכן לפנות להם מקום. מי שקורא אותי כאן יודע שהבלוג הזה לא נכתב מהחלון של מטוס. הוא נכתב מהחלון של חדר בבית, בלילות שקטים, בין עריכות לתמונות, בין הכלב שנושם עמוק לרצפה נקייה. כל יציאה החוצה מחזירה אותי פנימה צלול יותר.
אני לא מבקש שכולם יבינו. אני כן מזמין לשאול. לא כדי להתגונן, אלא כדי להמשיך לחדד. השאלות שלכם מזכירות לי לעצור ולהסביר גם לעצמי מה אני עושה כאן. למה אני שוב אורז תרמיל, למה אכפת לי מטיול של שבוע ולא פחות, למה אני מתעקש על קו דק בין תנועה לשקט. כל פעם שאני מצליח לנסח את זה טוב יותר, אני חי את זה טוב יותר. ובסוף היום, כשאני סוגר תיק או פותח דלת, אני מסתכל על התמונה הגדולה. לא כמה טסתי, אלא כמה הייתי נוכח. זו המדידה היחידה שמעניינת אותי.
תגיות: טיסות, טיולים, חופשה של שבוע, נווד, איזון חיים, כתיבה אישית, צילום, רון רוב, בלוג אישי, שגרה ותנועה, נשימה, בריאות נפשית, תכנון נסיעה, חזרה הביתה, משמעות
רוצה שאייצר גם תמונה לכתבה בסגנון שלך. ובשביל לחדד עוד יותר את המאמר, ענה בקצר על שלוש נקודות: יעד שחזרת אליו יותר מפעם אחת ומדוע, הרגל אחד שנולד בטיולים והבאת הביתה, ושאלה אחת מהפידבק שקיבלת לאחרונה שהכי נגעה בך.
