יש ערים ששומרות סודות באור. יש ערים שמדברות בצללים. ניו יורק עושה את שני הדברים ביחד ובאותה נשימה. זו עיר שמרגישה כמו סטודיו פתוח מסביב לשעון, עם תאורה שמתחלפת ללא הרף, מרקמים שמספרים היסטוריה וחזיתות חדשות שמדייקות הווה. כשאני חושב על צילום, אני מחפש מרחב שמאפשר לי לנגן על כל המנעד של הדמיון שלי. ניו יורק נותנת לי בדיוק את זה, בלי להתנצל, בלי לבקש רשות, ובקצב שמכריח אותי להיות חד, קשוב ונועז.
מה שאני אוהב בהתחלה הוא האור. בין הבניינים הגבוהים נוצרים קניונים טבעיים של אור וצל. בשעות הבוקר המוקדמות קרניים חותכות את האוויר ונופלות בזוויות שמייצרות עומק ועוצמה. לקראת השעה שבה השמש נמוכה, כל הרחוב מתהפך לציור חם ורך שמדגיש טקסטורות וקווי מתאר. אין כאן שגרה של תאורה. בכל פנייה משתנה הטון, ובכל כמה צעדים מתקבלת סצנה אחרת. אני יכול להקדיש חצי שעה לפינה אחת ולצאת ממנה עם סדרה של פריימים שנראים כאילו צולמו ביבשות שונות.
הלילה בעיר הזו הוא בית הספר הכי טוב שהיה לי לצבע וקונטרסט. האורות המלאכותיים מייצרים שכבות צבע שנשפכות על המדרכות ועל הזכוכיות, משאירות רפלקציות רכות במקומות שנראים יבשים באור יום. חשיפות ארוכות מפסלות תנועה לקווים נקיים, ופתאום זיהום אור הופך לחומר גלם. יש רגעים שבהם גשם דק יוצר שלוליות זעירות, וכל שלולית הופכת לעין קטנה שרואה את העולם הפוך. במצבים כאלה אני מצליח להפוך מסה עירונית לתכשיט עדין, רק בעזרת משולש חשיפה מדויק והבנה של איך הצבעים מדברים אחד עם השני.
הארכיטקטורה היא שיעור מתמשך בקומפוזיציה. שילוב של זכוכית ומתכת עם לבנים ישנות ומעקות ברזל נותן לי טווח בלתי נגמר של קווים מובילים, מסגרות טבעיות, ריתמוס של חזרות וסימטריות שמבקשות להישבר בזווית אחת קטנה. אני לא צריך לסמן נקודות עניין מפורסמות. כל חזית יכולה להפוך לשפה משלה. אני אוהב להגביה את המבט ולמצוא תפרים בין עולמות, נקודות שבהן הקלאסי מניח יד על הכתף של המודרני, ושניהם ביחד מאפשרים צילום שגם עובד בצבע וגם בניגודיות חזקה בשחור לבן.
אחד היתרונות הגדולים של ניו יורק לצילום הוא העונות. חורף קר מחדד קצוות ונותן לאוויר מראה צלול. יום חורפי יבש עם שמיים בהירים פותח דלת לטווח דינמי עמוק בלי רעש מיותר. שלג עדין מכסה את הפרטים הלא חשובים ומשאיר רק קווי מבנה. באביב הצבעים מתרככים והאור נעשה מפוזר יותר, מושלם לפורטרטים של חומר ולא של בני אדם, פורטרטים של קיר, של חלודה, של טיח מתקלף ושלט מצהיב. בקיץ השמש גבוהה ונוקשה ולכן היא מאלצת אותי לחשוב אחרת על צללים ולהשתמש בהם כצורה, לא כבריחה. בסתיו, כשעלים מתערבבים עם אספלט וצבעים חמים נוגעים בקור של קירות אבן וזכוכית, אני מקבל פלטת צבע עשירה שלא דורשת תוספות בעריכה, רק איזון עדין.
התנועה בעיר הזו תמיד קיימת גם כשלא רואים אותה. אני לומד לצלם שקט בתוך רעש. אפילו בלי לכלול אנשים בפריים, הכוח של העיר עובר דרך רמיזות. פסים שמוטבעים על הכביש, תאורה שמתחלפת, צל של אובייקט שחולף מחוץ לפריים. לפעמים אני מצלם משהו שקורה בין הדברים, את מה שבדרך כלל מוחקים בעריכה: השתקפות לא מושלמת, חיבור לא נקי בין פנל זכוכית למשטח בטון, סימן צבע שנמרח על קצה מדרכה. דווקא הפרטים האלה הופכים את הסיפור לאמין.
מבחינה טכנית ניו יורק מאפשרת להתאמן על כל מה שאני אוהב. עדשה רחבה תדגיש את הגובה והפרופורציות ותאפשר לי להכניס שכבות של עומק בלי לאבד קונטקסט. עדשת פריים מהירה תיתן לי תלת ממדיות אמיתית גם באור חלש, ועם צמצם פתוח אוכל לבודד טקסטורה מתוך כאוס. פילטר מקטב עוזר לי לשלוט בהשתקפויות על זכוכית ומתכת, וחצובה קלה מאפשרת לי לשחק עם חשיפות ארוכות בלי לוותר על ניידות. אני מקפיד למדוד אור באופן נקודתי כשאני רוצה להדגיש צל על פני משטח מבריק, ולמדוד ממוצע כשאני בונה פריים שבו הקונטרסט הוא הגיבור.
גם בעריכה העיר הזו נדיבה. הקבצים יוצאים עשירים, והם סולחים לי כשאני בוחר לדחוף קצת צבע לכחולים או לחמם מעט את הצהובים בשביל ליצור הרמוניה עם תאורה עירונית. אני אוהב להשאיר גרעיניות עדינה כשזה משרת את האופי של הסצנה, במיוחד בלילה. מצד שני יש ימים שבהם אני הולך על ניקיון קיצוני, מיישר קווים, מתקן עיוותים ומנקה כל הסחת דעת. הכיף האמיתי הוא שהחומר הגולמי מספיק מגוון כדי להחזיק שתי גישות בלי להרגיש מזויף.
יש בניו יורק תחושת גובה גם כשעומדים על הקרקע. לאו דווקא בגלל הבניינים, אלא בגלל הצפיפות של שכבות המשמעות. כל קיר הוא טקסט, כל חלון הוא פיסוק, וכל מעבר חציה הוא שורה חדשה. אני מוצא את עצמי מתזמן נשימות לפי תנועת הצל, מחכה שהאור יחליק על קצה של מבנה כדי לתת לי את ההדגשה שאני רוצה. לפעמים מספיק סנטימטר ימינה או שמאלה כדי להפוך פריים סביר לתמונה שנולדה נכונה. זה מאלץ אותי להיות נוכח, להאט, לראות. זו אולי המתנה הגדולה ביותר שהעיר נותנת לי כצלם.
ולבסוף יש את החירות. בעיר שבה הכל קורה כל הזמן, אני מרשה לעצמי לבחור את הקצב שלי. אני לא רודף אחרי איקונות ולא מחפש לסמן וי על נקודות חובה. אני מחפש את הקול שלי בתוך המרקם. באחד הימים זה יהיה צל משולש על קיר בהיר. ביום אחר זו תהיה דלת חלודה בתוך ים של מתכת מבריקה. לפעמים זו תהיה פינה שבה הרוח מכבה רגע את הרחוב, ודווקא השקט מצטלם הכי חזק. ניו יורק לא מבקשת ממני להיות משהו. היא פשוט מזמינה אותי לעבוד. לכן בחרתי בה. לא כי היא רועשת או מפורסמת, אלא כי היא נותנת לי כלים לנסח אמת בעזרת אור.
