פחות מכונה, יותר נשימה למה המצלמה החדשה שלי שינתה את הצילום שלי
במשך שנים סחבתי על הכתף מצלמות DSLR כבדות. האמנתי, כמו רבים, שהמשקל הוא עדות לאיכות והגודל הוא סמל למקצוענות. לאט לאט הבנתי שהציוד שבחרתי בונה חומה שקופה ביני לבין הרגעים שרציתי לתפוס. המעבר למצלמת מירורלס (ללא מראה) לא היה שדרוג טכני; הוא היה הצהרת כוונות.
זו הייתה החלטה טכנית בלבד, אבל היא שינתה הכל. זה היה הרגע שבו הרגשתי שהמצלמה מפסיקה להיות חפץ שמבקש ממני להוכיח משהו, והופכת להיות כלי נשימה. פחות מאבק, יותר זרימה. לא חיפשתי שם של דגם ולא התעסקתי במותגים. חיפשתי דרך לעבוד, לנוע, לראות. החיפוש הזה הוביל אותי למצלמה ללא מראה, ובדיעבד זה היה שינוי שפיתח את הראייה שלי לא פחות מהתמונות שצילמתי.
נקודת המפנה: הכאב בגב
זה לא התחיל בחנות או בסרטון השוואה. זה התחיל בגב שלי. יצאתי לסיבוב צילום, תיק על הכתף, משקל שמזכיר לי כל צעד שעשיתי. בסוף היום, מול הקבצים, הרגשתי שהגוף עייף יותר מהעין. שאלתי את עצמי למה אני גורר משקל שלא משרת את הסיפור. התשובה פתחה דלת. רציתי ציוד שמרגיש שקוף יותר, כזה שיאפשר לי להגיב מהר למציאות בלי להיאבק במכונה.
משקל, איזון וחופש תנועה
הגוף של המירורלס נכנס ליד אחרת. הוא יושב קרוב, מאוזן, ואני שוכח ממנו בזמן ההתרחשות. כשאני הולך ברגל, מזדחל בין אנשים ברחוב או עומד על קצה מדרכה ומחכה לרגע, אין תחושה של משקל עודף. התיק קל יותר, סידור העדשות פשוט, ואני לא מתפשר על הנוכחות שלי בשטח. פחות עייפות שוות ערך ליותר קשב. ברגע שמסירים מהגוף עומס, מתפנה מקום לדיוק.
לראות את האור כמו שהוא באמת
העינית האלקטרונית שינתה לי את תפיסת העולם. היכולת לראות בזמן אמת איך האור ייראה בקובץ, להבין את החשיפה עוד לפני הלחיצה, להרגיש את הצבעים. זו לא קסם, זו שקיפות. אין הפתעות מיותרות. אני משחק עם קונטרסט, צללים ונקודות אור, ורואה את התוצאה לפני שאני מתחייב. כשאני מצלם מול חלון, יוצא משמש לצל או מחפש את אותו קו דק של חצי סטופ, יש פחות ספקות. המצלמה והמוח שלי מסונכרנים.
פוקוס שמרגיש כמו אינטואיציה
במצלמת מירורלס הפוקוס יושב ישירות על החיישן, והתחושה היא שהמצלמה מבינה את מה שאני רואה. אני לא רודף אחרי חדות, אני פשוט מכוון אותה למקום הנכון: לעיניים של אנשים, לקו של תנועה, לקצה של סמל קטן על קיר. זה לא שאין פספוסים, אבל הם כבר לא המנה העיקרית. המצלמה מתעדפת איתי את מה שחשוב בפריים, וזה חוסך מאבק ומחזיר את תשומת הלב לסיפור.
עדשות ישנות, משחק חדש
אחד הדברים שאהבתי הוא האפשרות לחבר עדשות ישנות דרך מתאמים. זה פתח לי שדה משחק חדש. עדשה ותיקה מקבלת חיים חדשים, בוקה אחר, נשימה אחרת. היד מתרגלת מחדש לפוקוס ידני, ואני בוחר במודע מתי התמונה תהיה חדה ונקייה, ומתי אני מאפשר לאופי ול"נשימה" להיכנס פנימה. זו בחירה אחראית שמטפחת טעם אישי.
לקבל את המגבלות ולגדול דרכן
כן, יש מגבלות. אני לא נכנס לנתונים. בפועל, למדתי לחיות עם כמה סוללות בתיק, לנקות חיישן בזהירות ולשמור על משמעת קטנה של תחזוקה. במקום לראות בזה חיסרון, אני מתייחס לזה כטקס שמחדד אותי. צלם שמצלם הרבה מבין שהרגלים קטנים קובעים את האיכות לטווח ארוך. המגבלות הפכו לחלק מהקצב, לא למכשול.
ההפתעה השקטה שעשתה שינוי גדול
מה שלא צפיתי הוא איך המצלמה השקטה והקלה הפכה אותי לאדם רגוע יותר בזמן צילום. הידיים רפויות, העיניים קשובות, והשיחה עם המציאות זורמת. אני מגיע הביתה פחות מותש, יותר סקרן, וזה משתקף גם בבחירות שלי בעריכה. פחות דרמה מיותרת, יותר רוך ודיוק. אני נותן לסיפור להוביל, לא לכלי.
בסוף, זה עניין של נוכחות
המעבר למירורלס היה מהלך של יושר. יושר עם הגוף שלי, עם קצב העבודה שלי ועם הדרך שבה אני רוצה לפגוש אנשים ומקומות. לא עניין אותי להיות צודק טכנית; עניין אותי להיות נוכח. מצלמה ללא מראה מאפשרת לי להיות במקום בלי להאפיל עליו. היא מזכירה לי שאני מספר סיפורים, לא מפעיל מכונות.
נשארתי עם האהבה לזכוכית טובה ועם הסבלנות לפוקוס ידני. השתנה היחס שלי למשקל, לרעש ולזמן שבין ראייה ללחיצה. הייתי צריך לשחרר הרגלים ישנים כדי לבנות חדשים. השינוי נבנה מצילום לצילום, מהחמצה ללמידה, מעוד יום שבו הגב לא כואב והעין מחייכת.
אני לא יודע אם הדרך הזו נכונה לכולם, אבל אני יודע שהיא נכונה לי. יש לי פחות סיבות להסביר לעצמי למה פספסתי, ויותר סיבות לצאת שוב. ואם יש מדד אחד שמעניין אותי, זה זה: הרצון לצאת שוב לצלם.
