הטאבון שקניתי כשאסור לי לאכול פיצה
קניתי טאבון ביתי במחיר 4500 שקל, טאבון פרימיום שנמכר בארץ, ומאז הבית שלי קיבל ריח חדש שמזכיר לי מי אני ומה אני אוהב. לא תכננתי להיכנס כל כך עמוק לעולם של אפייה. זה התחיל מסקרנות קטנה והפך לטקס. אני עומד מול האש, שוקל בצק, מחכה לשניות הנכונות, מריח עגבניות מרוסקות ושמן זית, מתזמן פתיחות וסיבובים, קורא שוב על הידרציה והתפחה קרה ומגלה כמה הרגליים של השגרה מקבלות קצב אחר כשיש אש אמיתית בבית. כל זה קורה בתקופה שבה אני לא יכול לאכול פיצה. הבריאות קודמת להכל, ואני שומר על הדיאטה ועל ההבטחות שנתתי לעצמי. מתוך הסתירה הזו נולד סיפור חדש. אני מבשל בשביל מי שאני אוהב, ואני נשאר מהצד. לא טועם, אבל נוכח. לא אוכל, אבל יוצר.
הדילמה נמצאת בכל שלב של התהליך. אני רואה את הבצק מתעורר ומתארך, מרגיש איך הוא נושם מתחת לידיים. כשעבדתי בידיים פעם אחר פעם קרו קרעים קטנים, כאילו הסבלנות שלי נשחקה יחד עם הגלוטן. עברתי למיקסר ופתאום אותו בצק נהיה אלסטי, נמתח, כמעט שר. זה שיעור מדויק לחיים שלי עכשיו. כוח רצון חשוב, אבל לפעמים צריך גם כלי נכון. כמו שהמיקסר שומר על הבצק, כך אני לומד לשמור על עצמי בעזרת שיטות עבודה ולא רק בעזרת הצהרות. תכנון ארוחות, שתייה מסודרת של מים, צעדים קטנים שחוזרים יום אחרי יום. אני לומד להקשיב לחום. עוד קצת והקרום נשרף, פחות מדי והכל חיוור. בין שני הקצוות האלה אני בוחר טמפרטורה שמתאימה לי.
יש רגע שממיס את כל ההיגיון ומשאיר רק תחושה. הפיצה יוצאת, הלהבה עוד חיה, והריח מציף את הבית. עגבניות מתוקות שעברו חום, שמן זית שעולה אל האף כמו זיכרון פתוח, קמח שנצרב קל רק בקצה. האוויר מתמלא שכבה דקה של נאפולי. לא נאפולי שעל המפה, נאפולי שמתמסרת בחושים. מדרגות אבן שחוקות, חלון פתוח אל רחוב צר, קטנוע שחולף, איש זורק בדיחה איטלקית שנבלעת בין קירות, ומאפייה שמוציאה סבב נוסף לשכונה שבה כבר יודעים לזהות את הרגע. הריח עובר בחדרים כמו מנצח על תזמורת. אני נותן לו להוביל אותי למדף העדשות. היד עוברת על הזכוכית, הראש עובר על מרחקי מיקוד. במקום טעם אני בוחר זווית. במקום ביס אני מחפש אור. אני מצלם את האדים שעולים בתנועות עדינות, את נקודות החריכה הקטנות, את הברק של הרוטב על פני הקרום. כל קליק מרחיב את הבית עוד קצת החוצה ומחזיר אלי את האהבה לטיולים בלי שמזוודה נפתחת.
הצילום תמיד היה בשבילי דרך לסדר את הראש. מול הטאבון הוא הופך לכלי נשימה. אני מניח חצובה על השיש ומתבונן. פעם רציתי שהצילום יוכיח שהייתי שם. היום הצילום מוכיח שאני נוכח כאן. בתוך המטבח, בין האדים לשקט שאחרי. אני לומד לתפוס את הרגע שבו האור פוגש את הקרום ומייצר ברק שהוא גם זיכרון. הדופק נרגע. הידיים נרגעות. המצלמה מחזירה לי משהו שהאש כמעט לוקחת. סדר פנימי.
בין לישה לקיפול אני מבין שהטאבון הזה הוא לא גימיק אלא מעבדה. חום גבוה מלמד עקרון פשוט. אם רצים מהר מדי נשרפים מבחוץ ונשארים לא אפויים בפנים. אם נזהרים מדי הכל יוצא תפל. כך גם אני עכשיו. קם בבוקר, שותה מים, הולך כמה אלפי צעדים, אוכל פשוט ונקי, משאיר את האוכל להיות דלק ולא סיפור. אני בוחן את עצמי מול הפיתוי כמו שבוחנים בצק. מתי הוא מוכן, מתי לשחרר, מתי עוד קצת. יש ימים שבהם הריח מעקצץ לי בזיכרון ומבקש ממני לטעום. אני נותן לו לעבור דרכי ולצאת דרך העיניים. כשמישהו בבית נוגס ומחייך אני מרגיש שאני טועם דרך השמחה שלו. לא דרך הפה. פעם אוכל היה מסך שמכסה. היום הוא חלון שנפתח.
המשפחה עושה את המבחן הכי הוגן. אני מגיש לשולחן, מסתכל על העיניים, שומע את הרעש של הקרום כשהסכין פוגש אותו, ורואה איך אסימון קטן נופל. להשקיע 4500 שקל נשמע הרבה אם מסתכלים על מכשיר. אבל אם מסתכלים על הזמן שהוא פותח, על הדיבור שהוא מייצר, על השקט שהוא מביא אחרי שהצלחות מתרוקנות, זה הופך להחלטה שקנתה לי עוד משהו שלא נמכר בחנויות. הזכות לעמוד קרוב לדבר שאני אוהב מבלי ליפול אליו. הזכות לתת בלי לקחת. הזכות לזכור מי אני כשאני לא אוכל. זה סוג של חופש.
וכשהבית מריח נאפולי, אני זוכר למה אני אוהב לצאת למסע ולמה אני אוהב לחזור ממנו. לצאת כדי להתרחב, לחזור כדי לזקק. הרחובות של איטליה חוזרים אלי דרך האף. אני מרגיש את הקצב הקצר של הצעדים, את העצירות מול חלונות, את החיפוש אחרי פירור אור בקצה סמטה. כל זה קורה כאן, בין המקרר לפתח הטאבון, בין השיש לכיור. אני מקפל בצק כמו שמקפלים מפה. שכבה על שכבה, פנייה ועוד פנייה, עד שהדרך נהיית ברורה. אני מצלם כדי לא לשכוח, מבשל כדי לזכור, כותב כדי לשים סימן שאני כאן. לא צריך כותרות גדולות. מספיק שהריח נשאר בוילון עוד שעה אחרי שהאש כבתה.
אני לומד להפוך געגוע לדלק יצירתי. אם פעם הייתי מחפש נחמה מהירה, היום אני מחפש דיוק. כמה מים בקמח, כמה מנוחה לקיפול, כמה סיבובים עד שהחום נוגע שווה. הפרטים הקטנים האלה מחזיקים לי את היום. הם נותנים לי מסגרת שגם הגוף וגם הראש יודעים לחיות בתוכה. הסדר סביב הטאבון מסדר לי את הבית. מטבח נקי מראש, כלים מיובשים היטב, משקל שמחכה על השיש, קופסה מסודרת לקמח, מגבת יבשה אחת לכל סשן. כשיש סדר בחוץ יש מקום לנשימה בפנים. בין מצלמה לקליפה אני לא מרגיש מסכן. להפך. אני מרגיש בעל שליטה.
האם אחזור לאכול פרוסה בזמן הנכון. אולי. כשהמספרים יסתדרו והדרך תהיה בטוחה. אבל המטרה שלי לא לבטל געגוע. מותר להתגעגע. אני רק מוכיח לעצמי שהיד יכולה להכין בלי שהפה יחליט. שהשמחה לא תלויה בביס אלא בנוכחות. שאני יכול להתרגש מהריח ומן האור בלי לשבור הבטחות לעצמי. הטאבון הזה לא עשה לי נס. הוא נתן לי שיעור בהקשבה. להקשיב לבצק כמו שמקשיבים לנשימה. להרגיש מתי נכון לעצור. לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. שיעור שחוצה מטבח ומגיע לחיים.
בסוף הלילה אני פותח חלון קטן ונותן לריח להתגלגל החוצה ואז לחזור פנימה כמו הד. אני עובר בגלריה ומסתכל בפריימים שצילמתי. כל תמונה מריחה כמו רחוב אחר. העשן מתעגל, הרוטב נוצץ, הקראסט שר ונשבר. אני שומר את התמונות כדי לזכור לא את הפיצה, אלא את הרגע. את הדרך שבה אהבה לטיולים חוזרת דרך המטבח. את הדרך שבה הצילום מזכיר לי לעצור. את הדרך שבה אש נשלטת הופכת מאיום לכלי. אני מעדיף את האש שמבשלת אהבה על פני האש ששורפת אותי מבפנים. זו החלטה יומיומית. והיא שווה כל שקל.
הבהרה קצרה. הטקסט מתאר חוויה אישית ואינו ייעוץ תזונתי או רפואי. כל שינוי תזונתי או רפואי צריך להיעשות בליווי איש מקצוע. בעת עבודה עם טאבון וציוד חם יש לשמור על זהירות, אוורור מתאים והנחיות היצרן. האחריות על שימוש בטוח היא על הקורא. אם בעתיד ישולבו קישורי אפיליאייט או שיתופי פעולה יופיע גילוי נאות ברור.
