אני מגיע לוינה עם אותה כוונה פשוטה שגרה בי כבר שנים, לתת לעיר לפתוח לי את הצמצם מבפנים. בדרך כלל זה עובד בדיוק לפי התסריט המוכר. ימים ראשונים של הליכה ארוכה, קפה שעומד ליד חלון, שלוליות שמשקפות חזיתות עתיקות, רכבת שיוצאת דרומה אל חבל הטירול, ואז בערב חדר מלון שקט ומחשב פתוח. אני מייבא קבצים גולמיים, מחליק עם העכבר על עקומות טון, מאזין לנשימה של הצבע, מעלה לבלוג צילום ולפיקסלס עוד לפני שהשקיות של הנעליים נפרקות מהאבק. הפעם קרה ההפך. הטיול מוינה אל ההרים הסתיים, המזוודה נסגרה, והקבצים נשארו כמו שהם. אלפי קבצי RAW שלא נגעתי בהם. יום רדף יום והיד לא נשלחה אליהם. אפילו תמונה אחת לא עברתי עליה, מלבד פריים בודד שהעליתי תוך כדי המסע כדי לא לשבור הרגל, ואז שוב שקט.
שאלתי את עצמי מי זה שמחזיק לי את היד. מי זה שמבקש ממני לחכות. הרי אני רגיל לערוך בתוך הדרך, לחיות את התמונה בזמן אמת. הפעם כאילו ירדה על הטיול שכבה דקה של ערפל, לא כזו שמכסה נופים, אלא כזו שמכסה את הדחף לרוץ קדימה. אני זוכר את וינה מתחת לעננים נמוכים, את האבן הרטובה של הכיכרות, את פס הקול של החשמליות, ואחר כך את הכניסה לטירול, ירוק צפוף שמטפס עד האפור, קירות של הר שעושים סדר במחשבות. אני זוכר את קיצביהל כמו פתיח לסרט, רחובות שקטים, חלונות קטנים, שוק קטן שמוכר ריבות וגבינות, ואור צהריים שמדליק את העץ בבתי ההר. כל זה חי בי חזק, ובכל זאת בחרתי לא לגעת בקבצים. הייתי צריך זמן.
אולי זה הגיל, אולי השנתיים האחרונות בישראל שסימנו לי את הקצב מבפנים, אולי הסיפור הרפואי שנכנס באמצע המסע והזכיר לי שהגוף קודם לכל תמונה. באותו לילה בקיצביהל הבנתי כמה נשימה פשוטה היא עוגן. כשאתה יושב במסדרון של בית חולים זר ומקשיב לשפה שלא גדלת בה, אתה מגלה עד כמה העולם בכל זאת מדבר אנושית. כשחזרתי למלון והגרון כבר הרגיש קל יותר, העולם נראה בהיר. אבל משהו בסיפור של הטיול התחלף. פחות מרדף אחרי פריימים, יותר הליכה קשובה, יותר מבט פנימה. הצילום לא נעלם, הוא רק ביקש ממני להתקרב אליו בדרך אחרת.
חודש עבר. שמעתי את הזמן זז סביבי כמו נהר שמחכה לגשר. RONROV, האתר שהיה הבית האינטרנטי שלי מאז עשרים עשרים ושתיים בערך, נסגר פעם אחת ונפתח שוב לאחרונה עם קול אחר. לא קול של מרדף, אלא קול של התבוננות. הבנתי שמה שאני עושה עכשיו הוא לא דחייה אלא התבגרות. יש ימים שבהם אתה צריך להשאיר את הסיפור שקט כדי שיגיע הזמן המתאים לספר אותו. במקביל זמזם בראש הנתון המוכר של המספרים. על פני השנים צברתי פיקסלס עם יותר מתשע עשרה מיליון צפיות, נתון שבקלות יכול להפוך לשוט שמצליף בך שיצרת פחות. פתאום לא עניין אותי להאכיל את הסטטיסטיקה. רציתי להזין את עצמי. לעמוד מול הפריימים מתוך געגוע אמיתי, לא מתוך הרגל.
כשפתחתי סוף סוף את הספרייה גיליתי שאני מחייך. אני מביט בפריים מוינה שבו גשם דק יוצר שכבה מבריקה על אבן שחורה, ומרגיש שוב את הריח החריף של קפה, את ההדף הקל של דלתות רכבת שנפתחות, את הנשימה הראשונה של בוקר. אני עובר אל טירול ומול עיניים עולות מדרונות שקטים, שביל לבן שמתפתל בין בתים, ילד עם מעיל אדום שרץ ומפיל איתו צחוק לאוויר, חלון של מאפייה שמפיץ חמאה. אני מגלה שהזמן שלא ערכתי עשה משהו לפריימים. הם התיישבו עלי אחרת. לא ביקשו הצטדקות, ביקשו נוכחות. התמונות אומרות לי שבעצם הפסקתי להתחרות עם רון של פעם. אני לא מנסה להוכיח שאני יודע להוציא סדרות גדולות מהר. אני מחפש אמת קטנה בכל פריים. זו אמת שמתרגמת יפה גם לבלוג צילום. כתיבה איטית, נשימה של משפטים, עריכה שמאפשרת מקום לרווח.
הטיול מוינה אל טירול הפך בעיני נקודת מפנה. לא דרמה נוצצת, אלא זווית קטנה של הלב שהסתובבה. הייתי צריך לעבור שלב במשחק כדי להיזכר למה נכנסתי אליו מלכתחילה. במשחק הזה אין בוסים שמחכים בקצה, יש מצלמה, זוג רגליים ומבט. ברגעים מסוימים מתחשק לזרוק את השלט, לסגור את המחשב ולהטביע את כל העסק בקיטור של יאוש. אבל אז מגיע פריים קטן ומושלם, זווית אור על קיר, מבט של עובר אורח, ונזכרים למה ממשיכים. זה המשחק היחיד שבו אתה באמת יוצא מנצח אם אתה נשאר כן. נזכרתי שגם כשאני מצלם פחות, אני יכול לחוות יותר. לפעמים פחות פריימים פותחים יותר מרחב פנימי.
העריכה חזרה אליי כמו אדם אהוב שחוזר מהדרך. לא עם רעש, עם חיוך. אני עובד לאט, מנקה אבק דיגיטלי, מרים צללים רק עד המקום שבו הם עדיין מספרים אמת, משאיר את הכהות שבהרים כדי לשמור להם על תבונה. אני כותב את זה עכשיו ומרגיש איך הידיים חוזרות לרקוד על המקלדת ועל העכבר. אני לא מבטיח לעצמי קצב של פעם. אני מבטיח לעצמי נוכחות. וינה, טירול, קיצביהל, אוסטריה, כל המילים האלה חוזרות להיות לא רק מילות מפתח בכתיבה בסגנון SEO אלא תחנות חיים שיש להן טעם, ריח, משקל. הן מתפקדות כמצפן עדין שמפנה אותי שוב לשביל.
ברגע הזה אני מבין שהמסע לא אבד בגלל רגע רפואי, להפך. הוא התעבה. הוא לימד אותי לנשום בתוך התמונה ולא רק לרדוף אחריה. הוא הזכיר לי שהאתר שלי אינו רק חלון ראווה, הוא יומן מסע. גם אם הוא נדם לתקופה, כל דף חדש בו יכול להיקרא כתפילה קטנה של תודה. תודה על כל מי שפגשתי בדרך, על כל פריים שנרשם, ועל ההזדמנות לכתוב עכשיו בקול נקי. מי זה שאני הופך להיות במסע הזה. כנראה אותו אדם שהייתי, רק עם שכבה נוספת של הקשבה. והעולם מצידו מחזיר אהבה. בכל פעם שאני מרים מצלמה אני מרגיש איך המנגינה חוזרת. לאט, נכון, עם לב שמוכן. עוד מעט אעלה סדרה ראשונה. לא כדי לסמן וי, אלא כדי לחלוק. כדי להזכיר לעצמי למה יצאתי בכלל. כדי להמשיך.
