על מפגש בין אנשים, שלג ושפה שמדברת בידיים
ההגעה לזֶרמַט הרגישה כמו כניסה אל דף לבן שעדיין לא נכתב. הגעתי, הכל היה לבן, מושלג, קור שלא ניתן לתאר במילים, אבל היופי הסיט את המחשבה מהקור. פלא כזה לא ראיתי מעולם. גם כשהיה מעונן וליקח זמן לעננות לרדת לארץ, בסוף זו הייתה הגשמה מדהימה. בתוך הלבן הזה למדתי מחדש מה זאת שפה, ואיך דווקא כשהמילים נתקעות, נפתחת דלת שלא ידעתי שקיימת.
בטיול סולו בשוויץ, במיוחד סביב המאטרהורן, אני מגלה שהעולם מדבר בהרבה יותר מערוצים. עץ האשוח שליד חלון העץ הכהה, עשן עדין שעולה מארובת אבן, חריקת השלג מתחת לסוליה, ספל מתכתי שמצלצל קלות על שיש מטבחון בצימר. כל אלה הם מילים, רק בלי אותיות. כשאני יוצא בבוקר אל הרחוב הראשי של זכרמט, השלטים מדברים בגרמנית שווייצרית, לפעמים בצרפתית, והמטייל שמולי מחייך באנגלית של בית ספר. אין כאן ניצחון של שפה אחת על אחרת. יש כאן פגישה. הידיים עוזרות, הראש מהנהן, העיניים מבקשות רשות. המחסום הלשוני חדל להיות קיר והופך לסוג של גשר, כזה שמכריח אותי להאט, לדייק, לשים לב.
כצלם חובב, המצלמה שלי הופכת למתורגמנית נאמנה. התמונה הראשונה של הבוקר, כששורת בתים מחודדת כתשלובת של עץ ואבן עומדת כמו מקהלה מול הפסגה, היא יותר מיפה. היא הצעה לשיחה. כשאני מראה למקומי באופה הקטנה את הפריים שיצא, קו של הבנה עובר בינינו. הוא לא צריך להבין את העברית שלי, ואני לא צריך להבין את הדיאלקט שלו. התמונה עושה לנו את העבודה. היא אומרת תודה, מבקשת עצה, מזמינה סיפור רקע. אולי בגלל זה אני מרגיש שמחסום שפה הוא לא חיסרון. הוא הזמנה לשפה אוניברסלית שמלכתחילה חיפשתי בלי לדעת.
ולמרות הרוך הזה, יש גם קור. הוא דוקר בקצה האוזן, מבקש ממני לכסות את הצוואר טוב יותר. ברחוב הצדדי, ליד מחסן עצים שמלא בגדמים מסודרים, אני נעצר לשיחה שכולה מחוות. אני מצביע על העננים שנקרעים, הוא מצייר באצבע באוויר את קו הרכבל, ואז מניח יד פתוחה על הלב כאומר חכה, זה מגיע. תנועה אחת שלו מספיקה כדי להבין שכדאי לי להמתין עוד רבע שעה לפני שאני עולה לתצפית. אין כאן מילה אחת, ובכל זאת קיבלתי מידע, קיבלתי הדרכה, ובעיקר קיבלתי רגע אנושי מדויק.
בטיול סולו בשוויץ למדתי לאמץ קצב אחר. כשאין לי על מי להישען כדי שיענה במקומי, אני לומד לומר מעט ולכוון הרבה. חיוך פתוח, מרחק מכבד, תודה שנאמרת בשפת המקום במבטא שבור, ושוב חיוך. מילים בסיסיות נולדות מהר: גרוצה, ביטֶה, דנקה. הן לא מושלמות, אך הן כמו מפתח קטן של תיבת נגינה. מספיק לסובב קצת, והמלודיה יוצאת. המוכרת במאפייה תבין שאני רוצה לחם כהה ולא מתוק, ואני אבין מהאצבע שהיא מצביעה על מדף חם שזה עתה יצא מהתנור.
כלי הדיגיטל הם עבורי רשת ביטחון, לא עמוד תווך. אני מוריד מראש חבילות שפות לאופליין, שומר כרטיסיות מילים בסיסיות, ופעם ביום בודק מסלולים במפה ומסמן בנקודות צבע איפה כדאי לעצור לקפה, איפה התאורה רכה לצילום, ואיפה יישבר הקרח האנושי מעצמו. אבל בשטח אני משחרר את המסך לכיס. לא כי הוא רע, אלא כי הוא עלול לגזול ממני את המבט. השיחה הכי טובה שהייתה לי נולדה כשלא היה לי חיבור, בדיוק שם, ליד גשר עץ שחרק קלות מעל פלג קפוא למחצה. גבר מקומי עצר, שלף מחברת, ורשם לי שם של שביל צדדי שמוביל לנקודת תצפית שפחות מכירים. כתב ידו היה השפה המשותפת שלנו באותו הרגע.
צילום, במובן הזה, הוא גם שיטה וגם תירוץ. אני שואל רשות לצלם לא רק מתוך נימוס, אלא מתוך רצון לפתוח דלת. לעיתים אומר לי מישהו לא, ואני מודה לו על הכנות. ברוב המקרים, מבט רך לפני שאני מרים מצלמה, ואז הנפה איטית, נותנים לבן שיחי זמן להחליט. כשהוא מהנהן, אני מרגיש שקיבלתי לא רק פריים, אלא גם אמון. אחר כך, כשאני מראה את התוצאה, אני מצלם שוב, הפעם את החיוך שלו כשהוא רואה את עצמו במרחב הנוף שלו. באותם רגעים, טיול סולו בשוויץ מפסיק להיות סולו. הוא דואט.
זכרמט מלמדת אותי שיעור מפתיע על שקט. העירון בלי מכוניות, זמרת הפעמונים מרכבת ההרים, הצעדים של מטיילים על שלג שמתחיל להתרכך בצהריים. בתוך הגובה הזה, הנשימה מתארגנת אחרת. אני נע בין סמטאות צרות שמריחות מעץ עתיק לבין מרפסות שנושקות לשמיים. מחסום השפה, שבמקומות אחרים היה עלול להלחיץ, הופך כאן לעדשה שממקד לי את היחסים עם האנשים. אני מדבר פחות, מקשיב יותר, ומתמסר אל הסאונדטרק של המקום. ברגעי ההקשבה, אנשים נפתחים. בעל הצימר מספר בעיניים בלבד שהחורף השנה ארוך מהרגיל. מוכר הגבינות מגלגל חיוך ואומר מילה בודדת שמזמינה לטעום. אני מהנהן ומבין. לפעמים די בטעימה כדי להבין משפחה שלמה של טעמים, וגם של אנשים.
מחוות קטנות הופכות למפה. אצבע שמראה על שביל נעלם בין שני בתים, קימוט אף שקוף שמעיד שכדאי לבחור את המרק השני בתפריט, יד שעושה תנועה רחבה ונעצרת ברבע הדרך כדי לומר עד כאן זה קל, משם כבר תלול. כשאני עובר ליד גינת שלג קטנה, רואה ילדה בונה איש שלג, אני מרים מצלמה ושואל בעיניים. היא מניחה לו כובע, מסתכלת עליי וחושפת שן שבורה. אנחנו צוחקים. הצחוק הוא שפה שאין בה דקדוק. הוא נכון תמיד.
כדי לתת למחסום השפה להפוך ליתרון, אני מכוון את עצמי לשלושה צירים פשוטים. הראשון הוא קצב. אני מאט. כשאני ממהר, אני מסתמך על מה שאני יודע. כשאני מאט, אני פתוח למה שאני עוד לא יודע. השני הוא סקרנות. אני מחפש לאן העיניים המקומיות בורחות, לא רק לאן הן מצביעות. השלישי הוא נדיבות. אני מציע עזרה לפני שמבקשים. מחזיק דלת, מפנה מקום בתור, מצביע למישהו על השביל שגיליתי אתמול. נדיבות היא שפה שמדברת בכל אקלים, אפילו בקור של הבוקר הראשון בזכרמט.
יש גם רגעים שבהם המילים כן מגיעות, ובדיוק אז חשוב לזכור שהן לא העיקר. בערב, בפונדק קטן, אני מתיישב ליד שולחן משותף. שיחה באנגלית מקרטעת נפתחת, מישהו שולף מפה מנייר, סימנים נולדים בעט. אנחנו מתווכחים אם לקום מוקדם ולהמר על שמיים נקיים או לחכות שהעננות תרד ונקבל עננים נמוכים לצילום. בסוף אנחנו מסכימים שבלב הוויכוח בכלל מסתתרת השאלה למה קמנו בבוקר הזה. לצלם פסגה או לפגוש אדם. התשובה המפתיעה היא שגם וגם, והסדר ביניהם לא תמיד משנה.
כשהעננים סוף סוף נפרמים ואני תופס את קו האור הראשון על כתף המאטרהורן, אני מבין שמחסום השפה השאיר לי מקום להרגיש. פחות לתייג, יותר להיות. החיוך של הזר שחולק איתי את התצפית, הנהון קצר, שתי כוסות תרמוס שמתחממות ביד ובעיקר הידיעה שהצלחתי להגיע למקום שבו המילים ממילא קטנות על מה שרואים. המצלמה לוחשת לחצן, האצבע עונה, והלב זוכר.
טיול סולו בשוויץ מתחיל כנראה בתמונות של פסגות ושלג, אבל הוא נמשך בפנים של האנשים שפגשתי על הדרך. שמות שלהם חומקים לי מהראש לפעמים, אבל הטון של הצחוק, האופן שבו מישהו הצביע לי על סמטה עם בית עץ שנשען מעט ימינה, הריח של גבינה חמה בשוק מקומי, כל אלה חקוקים עמוק יותר מכל תעתיק. ייתכן שזה היתרון הגדול של מחסום השפה. הוא מאלץ אותי לשמור את הדברים כפי שהם, בלי להלביש עליהם יותר מדי מילים. פשוט לשהות בתוכם.
כשאני חוזר לצימר, פותח את החלון ונותן לקור להיכנס כמו תבלין אחרון ביום, אני חושב על הדרך שבה שפה נמסה אל תוך התמונה. המילים שרציתי להגיד מתחלפות בתנועות קטנות, והסיפור שלי נכתב בשכבות דקות של מבטים, רעשים, ריחות. בין קו גג אחד לאחר, בין עצי אשוח שמניפים ענפים כבדים משלג, בין קפה שחור שהבאתי מהבית לבין כוס תה מקומי שמישהו הציע לי ביד חמה, מתגלה לי אמת שקטה. יש מסע שמתחיל בתכנון, ויש מסע שמתחיל כשאני מפסיק לתכנן ומסכים לפגוש.
אולי זה כל הסוד. לא לוותר על המילים, אבל גם לא להעמיס עליהן את כל המשקל. לתת לצילום לדבר כשצריך, לתת לחיוך לפתוח דלת, לתת לעיניים לבקש רשות, לתת לקור לחדד את הכוונות. להכיר בכך שהעולם מדבר אליי יותר ממה שאני מספיק לשמוע. ואז לשאול את עצמי, בלי למהר לענות: מה בעצם השפה של היופי הזה. מה מספר המבט של הזר שפגשתי על הגשר. מה אומר השלג כשהוא חורק מתחת לרגל. ומה אומר הלב כשהוא מתעורר בבוקר ובוחר שוב לצאת החוצה.
וכשאני סוגר את המצלמה ומניח אותה על השולחן ליד החלון, אני משאיר לעצמי ולמי שיקרא שאלה פתוחה. מה מלמד אותנו היופי על אהבה, ומה מלמדת אהבה על הסיבה לקום בבוקר ולצאת לדרך. האם הפסק זמן מהשגרה הוא בריחה, או שאולי הוא חזרה למשהו שהיה שם תמיד וחיכה שנקשיב. ואם העולם מדבר אלינו בכל כך הרבה קולות, באיזו שפה תבחר לענות לו מחר, וכמה מעט מילים באמת צריך כדי לעוף.
