כביש אל תוך הקור
יש מקומות שאתה לא באמת מגיע אליהם במקרה. אתה מחליט שאתה רוצה לראות אותם בעיניים, ואז כל הדרך לשם כבר הופכת להיות חלק מהחוויה. לתמונה הזאת הגעתי אחרי שיצאתי מווינה בשעות הערב ונסעתי בערך ארבע עד חמש שעות. זה היה כביש ראשי ארוך, נסיעה כזאת שאתה מרגיש בה לאט לאט איך העיר נשארת מאחור והנוף מתחיל להשתנות. ידעתי שאני חייב להגיע מוקדם, כי זה מקום עם כביש שנסגר בשעות הלילה המאוחרות, ולא רציתי לפספס את האפשרות לעלות כמו שצריך ולראות הכול באור יום.
כשהגעתי שילמתי את הכניסה, מין פרמיה כזאת, ומשם התחיל החלק שבאמת נשאר לי בראש. הכביש התחיל לטפס ולהסתובב במעגלים, כל פעם עוד סיבוב ועוד עלייה, וכל רגע הנוף נפתח יותר. זה מסוג המקומות שאתה לא רק נוסע בהם, אתה ממש מרגיש שאתה נכנס פנימה אל תוך ההר. אני אפילו זוכר שהיה שם קרח על הכביש, ובשלב מסוים הגלגלים של הרכב קצת החליקו, מה שנתן לכל הרגע הזה עוד תחושה של עוצמה וכבוד למקום. זה היה יפה בטירוף, אבל גם כזה שמזכיר לך בשנייה אחת שאתה בתוך טבע אמיתי, לא איזה גלויה שטוחה.
מה שתפס אותי כאן באמת היה השילוב של הכול יחד. השלג על הפסגות, האדמה החשופה, האגם למטה, הכביש שחותך את הנוף, והמרחב המטורף שנפתח מול העיניים. זה לא רק נוף יפה, זה נוף שמרגיש חי. כזה שגורם לך לעצור, לנשום עמוק, ופשוט להיות שם. זה היה רגע של קור, רוגע, ושקט מהסוג שעושה לך חשק לעצור עם קפה שחור מול הנוף ולא לזוז לשום מקום.
כשהגעתי למעלה פשוט צילמתי בלי סוף. היו שם כל כך הרבה זוויות, וכל מבט הרגיש כמו עוד שכבה של המקום. זאת אחת התמונות שמזכירות לי למה אני אוהב לצאת לדרך בשביל צילום. לא רק בשביל לסמן יעד, אלא בשביל לעבור את המסע אליו, להרגיש את הדרך, ולפגוש מקום שבאמת נשאר איתך