אגמי הצפון (איטליה)
אגמי הצפון (איטליה) לפני מספר שנים יצאתי לטיול בצפון איטליה, שם עברתי בין אגמים מרהיבים ביופיים. גיליתי אווירה ייחודית שלא הכרתי קודם לכן – מקומות שתמיד משאירים טעם של עוד ורצון לחזור.
הסיפור מאחורי
מאחורי הפריים
תמונות ורגעים, מילים קטנות מאחורי הפריים
כביש אל תוך הקור
יש מקומות שאתה לא באמת מגיע אליהם במקרה. אתה מחליט שאתה רוצה לראות אותם בעיניים, ואז כל הדרך לשם כבר הופכת להיות חלק מהחוויה. לתמונה הזאת הגעתי אחרי שיצאתי מווינה בשעות הערב ונסעתי בערך ארבע עד חמש שעות. זה היה כביש ראשי ארוך, נסיעה כזאת שאתה מרגיש בה לאט לאט איך העיר נשארת מאחור והנוף מתחיל להשתנות. ידעתי שאני חייב להגיע מוקדם, כי זה מקום עם כביש שנסגר בשעות הלילה המאוחרות, ולא רציתי לפספס את האפשרות לעלות כמו שצריך ולראות הכול באור יום.כשהגעתי שילמתי את הכניסה, מין פרמיה כזאת, ומשם התחיל החלק שבאמת נשאר לי בראש. הכביש התחיל לטפס ולהסתובב במעגלים, כל פעם עוד סיבוב ועוד עלייה, וכל רגע הנוף נפתח יותר. זה מסוג המקומות שאתה לא רק נוסע בהם, אתה ממש מרגיש שאתה נכנס פנימה אל תוך ההר. אני אפילו זוכר שהיה שם קרח על הכביש, ובשלב מסוים הגלגלים של הרכב קצת החליקו, מה שנתן לכל הרגע הזה עוד תחושה של עוצמה וכבוד למקום. זה היה יפה בטירוף, אבל גם כזה שמזכיר לך בשנייה אחת שאתה בתוך טבע אמיתי, לא איזה גלויה שטוחה.מה שתפס אותי כאן באמת היה השילוב של הכול יחד. השלג על הפסגות, האדמה החשופה, האגם למטה, הכביש שחותך את הנוף, והמרחב המטורף שנפתח מול העיניים. זה לא רק נוף יפה, זה נוף שמרגיש חי. כזה שגורם לך לעצור, לנשום עמוק, ופשוט להיות שם. זה היה רגע של קור, רוגע, ושקט מהסוג שעושה לך חשק לעצור עם קפה שחור מול הנוף ולא לזוז לשום מקום.כשהגעתי למעלה פשוט צילמתי בלי סוף. היו שם כל כך הרבה זוויות, וכל מבט הרגיש כמו עוד שכבה של המקום. זאת אחת התמונות שמזכירות לי למה אני אוהב לצאת לדרך בשביל צילום. לא רק בשביל לסמן יעד, אלא בשביל לעבור את המסע אליו, להרגיש את הדרך, ולפגוש מקום שבאמת נשאר איתך
כשהקומפוזיציה פוגשת את הים
יש תמונות שאני עומד מולן כמה שניות, בודק, חושב, מחפש, מזיז זווית. ויש תמונות שפשוט תופסות אותי ישר. זאת בדיוק אחת מהן. לא הגעתי לפה עם איזה תכנון מטורף לצלם משהו כזה, אבל בשנייה שראיתי את הסצנה הזאת הבנתי שיש פה פריים חזק. מה שתפס אותי קודם כל היה השילוב בין הצבעים לבין הקומפוזיציה. המים נראו משוגעים, עם מעבר כזה בין כחול עמוק לטורקיז נקי, וביחד עם המדרגות, הקווים והצורה של המקום, הכול התחבר לי לתמונה שכמעט נראית כמו משהו גרפי ולא רק נוף.מה שאהבתי פה זה שזה לא רק טבע, וזה גם לא רק משהו שבנו בני אדם. זה בדיוק החיבור ביניהם. יש פה את הסלעים, את המים, את העומק, את הצבע של הים, ומצד שני יש את המדרגות, המשטח, הקווים הישרים, כל האלמנט האנושי שנכנס לתוך הנוף. לפעמים דווקא במפגש הזה נוצרת תמונה יותר חזקה, כי היא לא מרגישה פראית מדי ולא מסודרת מדי. יש בה איזון. מצד אחד מקום אמיתי וחי, מצד שני משהו שנראה כמעט כמו ציור.אני אוהב תמונות שגורמות לעין לעצור, ותמונה כזאת היא בדיוק מהסוג הזה. אתה מסתכל עליה פעם אחת בשביל היופי, ואז עוד פעם בשביל להבין איך הכול יושב כל כך מדויק. זה מסוג הפריימים שהעין פשוט מטיילת בהם לבד. יורדת במדרגות, נמשכת לקווים, עוצרת על הצבעים, ואז הולכת ישר אל המים. מבחינתי זה הקסם בצילום. לקחת רגע אמיתי, בלי להמציא אותו ובלי להעמיס עליו, ופשוט לזהות שבתוך מה שנמצא מולך כבר יש סדר, יופי ועוצמה.מה שאני זוכר מהרגע הזה זה התחושה שיש פה משהו נקי. משהו מדויק. לא עמוס, לא צועק, לא מנסה בכוח. פשוט מקום שבזווית הנכונה הפך לתמונה שיש בה אופי. לפעמים כל מה שצריך זה לדעת לעצור בדיוק בזמן, להרים מצלמה, ולתת לרגע לעשות את שלו
זריחה יפה בדרך ליבנה
הייתי בנסיעה למשמרת בעבודה ונסעתי דרך יבנה. פתאום קפצה לי זריחה משוגעת, אז התחלתי להסתכל עוד ועוד, וכל רגע זה נראה אפילו יותר טוב. בסוף אמרתי יאללה, עוצרים. מצאתי נקודה בצד, ירדתי מהר, וצילמתי לפני שהרגע נעלם.
מרינה באשדוד
באחת ההחלטות של רגע, ארזתי את המצלמה ונסעתי לכיוון אשדוד. עקב עומסי תנועה הגעתי בשעה מאוחרת, אך לאחר בדיקה מהירה שהחצובה איתי, המשכתי למרינה. זו אחת התמונות שנלכדו באותו הלילה.