הדרך למטאורה שלא הלכה לפי התוכנית

אני כבר לא זוכר אם הטיול הזה היה ב-2017, 2018 או 2019.

אני כן זוכר דבר אחד בצורה מצוינת.

זה היה הרבה לפני הקורונה, בתקופה שבה הייתי עולה על מטוס, שוכר רכב, פותח מפה ופשוט מתחיל לנסוע.
והיעד היה יוון.
יש מדינות שאני אוהב לבקר בהן, ויש מדינות שאני פשוט אוהב.
יוון נמצאת מבחינתי בקבוצה השנייה.
אני אוהב את האוכל, את האווירה, את הטברנות, את הצזיקי, את האוזו, את המוזיקה, את השפה ואת התחושה הזאת שקשה לי להסביר אותה בדיוק.
יוון מרגישה לי לפעמים כמו חו"ל בלי להרגיש רחוק מהבית.
יש בה משהו ים תיכוני ומוכר, אבל באותו זמן היא מספיק שונה כדי להזכיר לי שאני במקום אחר.
קלימרה.
קליספרה.
יוונית שמתנגנת מסביב.
ומבחינתי, תוסיף לזה נסיעה בכביש פתוח ומוזיקה של פנטליס פנטלידיס, Παντελής Παντελίδης, ואני מסודר.
זה אחד הזמרים היוונים שאני הכי אוהב. יש משהו בקול שלו שפשוט עובד עליי. עד היום, כשאני נוסע ביוון ושומע אותו ברכב, משהו באווירה משתנה. הנוף בחוץ, הכביש, השפה, המוזיקה, הכל מתחבר.
ופה אני חייב לעצור לרגע ולהסביר משהו.
אנשים לפעמים רואים את התמונות שלי, קוראים את סיפורי המסע בבלוג וחושבים שאני טס לחו"ל כדי לצלם.
אבל זה בדיוק הפוך.
אני לא טס כדי לצלם.
אני מצלם כי אני טס.
אני לא צלם מקצועי, לא מתפרנס מצילום ולא יוצא למסעות האלה במסגרת עבודה. צילום בשבילי הוא תחביב. הבלוג הזה הוא תחביב. לפחות בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, האתר הזה לא מכניס לי כסף.
בינתיים הוא בעיקר יודע להוציא אותו.
ואני בסדר גמור עם זה.
אני טס קודם כל בשביל ליהנות, לראות, להרגיש, לאכול, ללכת לאיבוד מדי פעם ולחזור עם סיפורים.
והטיול הזה הפך בדיוק לאחד מהסיפורים האלה.

המנזרים שלא ממש עניינו אותי

אחד הימים החלטתי לנסוע לכיוון המנזרים התלויים של מטאורה.
האמת?
לא הייתי בהתלהבות מטורפת.
ראיתי תמונות לפני כן ואמרתי לעצמי, טוב, מנזרים.
יפה.
מנזרים על סלעים.
נגיע, נראה, נצלם ונמשיך.
לא הבנתי עדיין מה מחכה לי שם.
יצאתי לדרך מסלוניקי, אבל מזג האוויר התחיל להשתנות. ככל שהתקדמתי, הגשם התחזק והכבישים נעשו פחות סימפטיים.
ואז, באמצע הדרך, אני רואה שוטר.
הוא מסמן לי לעצור בצד.
אני עוצר.
הוא מגיע לחלון ואומר לי:
"Give me passport."
אני מוציא את הדרכון הישראלי ונותן לו.
הוא מסתכל עליו, מסתכל עליי ושואל לאן אני נוסע.
אמרתי לו שאני בדרך למנזרים.
"איזה מנזרים?"
פתחתי את Google Maps והראיתי לו את היעד.
הוא הסתכל על המסך ואז עליי.
והטון שלו השתנה.
הוא הסביר לי שבאזור יורד גשם, שהכביש מחליק ושיש כרגע גם קרח בחלק מהדרך.
ואז הוא אמר משהו בסגנון:
"אני לא הייתי ממליץ לך לנסוע לשם."
עכשיו מתחיל הוויכוח הכי מעצבן שיש בטיול לבד.
הוויכוח שלך עם עצמך.
מצד אחד, כבר נסעתי שעות.
מצד שני, עומד מולי שוטר מקומי ואומר לי שהכביש מסוכן.
אז מה עושים?
ממשיכים?
מסתובבים?
מחכים?
הודיתי לו, המשכתי עוד כמה קילומטרים ועליתי לאזור של האוטוסטרדה.
ואז החלטתי לעצור.
לא כדי לקבל החלטה דרמטית.
פשוט לקפה.
בדיעבד, העצירה הזאת שינתה לי את כל היום.

המשפחה מפרנקפורט

נכנסתי לאחת מתחנות ההתרעננות הגדולות שיש לאורך האוטוסטרדות באירופה.
מי שעשה נסיעות ארוכות באירופה מכיר את המקומות האלה.
דלק, אוכל, קפה, שירותים, אנשים שמגיעים מכל מיני מדינות ועוצרים לחצי שעה לפני שהם ממשיכים עוד מאות קילומטרים.

ושם פגשתי משפחה גרמנית מפרנקפורט.
התחלנו לדבר.
מאיפה אתה?
ישראל.
מה אתה עושה פה?
מטייל.
צילום, בלוג, טיולים, מפה לשם השיחה התגלגלה.
אני שואל אותם לאן הם נוסעים.
"רודוס."
אני מסתכל עליהם.
רודוס?
ברכב?
הם מסבירים שהם נוסעים לכיוון אתונה ומשם מתכננים לקחת מעבורת לרודוס.
נשמע הגיוני.
רק שמשהו לא הסתדר לי.
הסתכלתי רגע על הכיוון שלהם, הסתכלתי על המפה ואמרתי:
"רגע... אתם לא נוסעים עכשיו לכיוון הלא נכון?"
האבא מסתכל עליי ואומר:
"Yeah... אתה מבין בדרכים?"
אמרתי לו שאני פשוט מפעיל קצת היגיון. הייתי כבר באתונה, אני יודע פחות או יותר איפה היא נמצאת, ומשהו במסלול הזה לא נראה לי כמו הדרך הישירה לשם.
ואז הוא מסביר לי.
הם בכלל מתכננים לעשות קודם עצירה בחלקידיקי.
חלקידיקי?
לא הכרתי.
הוא מתחיל לספר לי על המקום.
אני מוציא את הטלפון ומחפש.
ואז מופיעות התמונות.
ים.
חופים.
מים בצבע טורקיז.
נוף יווני שנראה כאילו מישהו העלה קצת יותר מדי את הרוויה בפוטושופ.
אני מסתכל על התמונות.
מסתכל עליהם.
מסתכל שוב על התמונות.
ואז יוצא לי:
"יש מצב שאני נוסע איתכם?"
הם מסתכלים עליי כאילו לא לגמרי הבינו מה אני מציע.
הסברתי להם שאין לי שום תוכנית מיוחדת כרגע, שהדרך למטאורה בעייתית בגלל מזג האוויר ושאם הם נוסעים לשם בכל מקרה, אולי פשוט אסע גם אני.
וזה בדיוק מה שקרה.
וככה פתאום הייתה לי שיירה
סיימנו את הקפה, יצאנו החוצה לרכבים וסידרנו בינינו איך נוסעים.
אחד הבנים שלהם, ז'ורנו אם אני זוכר את השם נכון, היה בערך בן 21 או 22.
הוא עלה איתי לרכב.
וככה יצאנו לדרך.
"שיירה" זאת אולי מילה קצת מוגזמת.
שני רכבים.
אבל מבחינתי זו הייתה שיירה.
האבא נסע מלפנים בקצב הכי גרמני שאפשר לדמיין.
בערך 80 ומשהו קמ"ש.
לא 79.
לא 110.
לא האצות.
לא שטויות.
אותו קצב.
כל הדרך.
ואני אחריו.
נוסעים ונוסעים ונוסעים.
כמה שעות קודם הייתי בדרך למנזרים בגשם ובכביש עם חשש לקרח.
עכשיו אני בכלל בדרך לחופים עם משפחה שפגשתי במקרה בתחנת דלק.
ואלה בדיוק הרגעים שאני אוהב בטיולים.
כי בשלב הזה כבר אין תוכנית.
וכשאין תוכנית, אתה לא באמת יודע איך ייראה הערב שלך.

רק הייתה בעיה קטנה

להם היה מקום לישון.
לי לא.
לא הזמנתי שום דבר באזור כי עד כמה שעות קודם בכלל לא ידעתי שאני מגיע אליו.

הגענו, הסתובבנו קצת, אני נסעתי לחקור את האזור בדרכי, הזמן עבר והחשיכה התחילה לרדת.
וככל שנהיה מאוחר יותר אני מתחיל לחשוב:
אוקיי רון, איפה אתה ישן הלילה?
יצא לי במהלך השנים לישון גם ברכב.
לא תמיד מבחירה.
יש מקומות שבהם זה גם אסור ולכן אני לא בונה על זה מראש, אבל בטיולים כאלה כבר למדתי להסתדר כשצריך.
פתחתי את הטלפון והתחלתי לחפש.
מלון.
חדר.
מוטל.
משהו.
בסוף מצאתי מקום קטן ליד אחד החופים.
לא מלון מפואר, לא משהו שתכננתי לצלם לקטלוג.
מקום לישון בו.
וזה בדיוק מה שהייתי צריך.
גם המחיר היה מצוין, כמה עשרות יורו אם אני זוכר נכון, שום דבר ששבר את התקציב.
בערב נפגשתי שוב עם המשפחה.
ישבנו בטברנה, אכלנו, דיברנו, צחקנו.
אנשים שלא הכרתי בבוקר הפכו לכמה שעות לחלק מהטיול שלי.
בסוף הערב נפרדנו, החלפנו מספרי טלפון, עשינו כמה תמונות וכל אחד המשיך למסלול שלו.
הלכתי לישון.
בלי לדעת שהיום שלמחרת עומד להיות שונה לחלוטין.
ואז הגיעה מטאורה
אני מתעורר בבוקר.
פותח את היום.
שמש.
אחרי הגשם, העננים, הכבישים והאזהרות של היום הקודם, פתאום השמיים נפתחו.
אמרתי לעצמי:
זהו.
היום נוסעים למטאורה.
חזרתי לרכב ויצאתי לדרך.
ככל שמתקרבים לאזור מתחילים לראות את תצורות הסלע העצומות האלה עולות מתוך הנוף.
ואז מגיע הרגע שבו אתה מבין שהתמונות שראית לפני הטיול לא באמת הצליחו להסביר לך את המקום.
המנזרים נראים כאילו מישהו החליט לבנות אותם במקום שבני אדם בכלל לא אמורים להגיע אליו.
סלעים עצומים.
כבישים שמתפתלים ביניהם.
מנזרים שיושבים גבוה מעל העמק.
פתאום אותו "טוב, מנזרים, מה כבר יש לראות?" שהיה לי יום קודם נשמע לי מטומטם לחלוטין.
עצרתי.
צילמתי.
המשכתי.
נכנסתי לכמה מהמנזרים.
הסתובבתי באזור.
ובעיקר ניסיתי לקלוט את המקום.
זה אחד מאותם מקומות שבהם המצלמה עובדת בלי הפסקה, אבל בשלב מסוים אתה גם מוריד אותה.
כי יש דברים שאתה רוצה לראות בעיניים ולא דרך העינית.
וזה מה שאני זוכר מהטיול הזה
באופן קצת מצחיק, כשאני חושב היום על מטאורה אני לא זוכר רק את המנזרים.
אני זוכר את השוטר.
את הגשם.
את הדרכון ביד שלו.
את האזהרה על הקרח.
את תחנת העצירה.
את הקפה.
את המשפחה מפרנקפורט.
את השאלה שלי למה לעזאזל הם נוסעים בכיוון הלא נכון.
את הרגע שבו גיליתי את חלקידיקי בטלפון והחלטתי תוך כמה דקות פשוט לנסוע לשם.
את הנסיעה האיטית בשיירה המאולתרת.
את הטברנה.
את החדר שמצאתי ברגע האחרון ליד החוף.
ואז את הבוקר.
את השמש.
ואת מטאורה.
אולי בגלל זה אני כל כך אוהב לטייל לבד.
כשאתה לבד, אתה יכול לשנות תוכנית בלי ישיבת הנהלה.
אתה לא צריך לשכנע אף אחד.
לא צריך לעשות הצבעה.
לא צריך להסביר למה פתאום נוסעים למקום שלא היה בתכנון.
אתה פשוט מסתכל על המפה ואומר:
יאללה.
נוסעים.
ולפעמים הסטייה הזאת מהמסלול הופכת להיות הדבר שאתה זוכר גם שנים אחר כך.
המצלמה בסוף תפסה את הנופים.
אבל הסיפור האמיתי של הטיול הזה התחיל דווקא ברגע שבו שוטר יווני אמר לי שכדאי לי לא להמשיך בדרך שתכננתי.