לצלם את שוויץ מדינה שנראית כאילו נבנתה בשביל מצלמה

ש מדינות שאני מגיע אליהן ומחפש את התמונה.

ובשוויץ התחושה כמעט הפוכה.
התמונה כבר נמצאת שם. צריך רק לעצור, להסתכל ולהחליט איך אני רוצה לצלם אותה.
מעט מאוד מקומות נותנים לי את התחושה הזאת. אתה יכול לנסוע בכביש רגיל לחלוטין, לצאת מתוך מנהרה, ופתאום להיפתח מולך עמק ענק עם פסגות מושלגות, כפר קטן ואגם שנראה כאילו מישהו צבע אותו במיוחד בשביל התמונה.
וזה בדיוק מה שהופך את שוויץ למקום כל כך מיוחד עבורי כצלם.
נוף שכמעט לא נותן למצלמה לנוח
הדבר הראשון שמרגישים בשוויץ הוא כמות הנופים.
לא מדובר במקום אחד יפה שמגיעים אליו במיוחד. הנוף מלווה אותך כמעט לאורך כל הדרך.
רכסי הרים נמצאים ברקע של כפרים קטנים, אגמים מופיעים בין העמקים, מפלים יורדים מצוקים עצומים, וכבישים מתפתלים דרך אזורים שלפעמים נראים כמעט לא אמיתיים.
מבחינת צילום זה גם יתרון וגם בעיה.
היתרון ברור. יש אינסוף אפשרויות.
הבעיה היא שאחרי זמן מסוים אתה מתחיל לעצור כל כמה דקות.
אני מכיר את עצמי. אני רואה משהו דרך החלון, אומר לעצמי שאני רק אעצור לדקה, מוציא מצלמה, מתחיל לחפש זווית, זז עוד קצת ימינה, אחר כך שמאלה, מחכה לענן שיעבור, ובסוף אותה דקה הופכת לחצי שעה.
אבל מבחינתי זה חלק מהטיול.
אני לא רוצה רק להגיע ליעד. הדרך עצמה היא חלק גדול מהחוויה.
האלפים משנים לחלוטין את הדרך שבה אני מצלם
צילום הרים הוא אחד מסוגי הצילום שאני הכי אוהב, ובשוויץ קשה לברוח מהם גם אם רוצים.
אבל דווקא בגלל שהם כל כך גדולים, לפעמים קשה להעביר בתמונה את התחושה שיש כשעומדים מולם.
המצלמה יכולה להראות את ההר, אבל היא לא תמיד מצליחה להעביר את קנה המידה.
לכן אני אוהב להכניס לתמונה משהו שנותן לצופה נקודת השוואה.
בית קטן, אדם שהולך בשביל, עץ, כביש או אפילו רכב שנמצא רחוק בתוך העמק יכולים פתאום להמחיש עד כמה ההרים עצומים.
בלי אלמנט כזה, לפעמים הר ענק יכול להיראות בתמונה הרבה פחות מרשים מאשר במציאות.
וזה אחד הדברים שאני הכי אוהב בצילום נוף. לא מספיק שהמקום יפה. אני צריך למצוא דרך לגרום לתמונה לספר מה הרגשתי כשעמדתי שם.
האגמים של שוויץ הם עולם צילום בפני עצמו
יש משהו באגמים של שוויץ שאני פשוט יכול להסתכל עליו שעות.
המים, ההרים והכפרים מסביב יוצרים שילוב שכמעט תמיד עובד בצילום.
אבל מה שהופך את האגמים למעניינים במיוחד מבחינתי הוא שהם משתנים כל הזמן.
ביום שמש המים יכולים לקבל צבע כחול או טורקיז מטורף. ביום מעונן אותו מקום יכול להפוך לדרמטי וכמעט אפור לחלוטין.
בשעות שבהן האוויר רגוע אפשר לקבל השתקפויות של ההרים על המים, ובתוך כמה דקות רוח קטנה יכולה לשנות את כל הסצנה.
אני אוהב את המקומות האלה בדיוק בגלל זה.
אפשר להגיע לאותו אגם פעמיים ולקבל שתי תמונות שונות לחלוטין.
לא תמיד צריך לחפש את המקום המפורסם
אחד הדברים שלמדתי עם השנים בטיולים הוא שאני לא רוצה שכל התמונות שלי יהיו התמונות שכולם כבר צילמו.
ברור שגם אני רוצה לראות את המקומות המפורסמים. הם מפורסמים מסיבה טובה.
אבל הרבה מהתמונות שאני הכי אוהב מטיולים הגיעו דווקא ממקומות שלא תכננתי להגיע אליהם.
כביש צדדי.
כפר קטן.
שביל שמצאתי במקרה.
תחנת רכבת באמצע עמק.
בית בודד מתחת להר.
שוויץ מלאה ברגעים כאלה.
לפעמים אני אפילו מעדיף לנסוע בלי יעד צילום מסוים ופשוט לראות לאן הדרך לוקחת אותי.
מבחינתי זאת אחת הדרכים הכי כיפיות לצלם.
אין לי תמונה שאני מנסה להעתיק. אין לי זווית שאני כבר מכיר מאינטרנט.
אני פשוט מגיע למקום ומתחיל לחפש את התמונה שלי.
האור יכול לשנות הכל בתוך דקות
אחד הדברים שצריך להבין בצילום בהרים הוא שמזג האוויר הוא חלק מהצילום.
ענן אחד יכול להסתיר פסגה שלמה.
כמה דקות אחר כך השמש יוצאת וההר מקבל אור מדהים.
ואז שוב הכל נעלם.
זה יכול להיות מתסכל, אבל זה גם בדיוק מה שיוצר את הרגעים הכי מיוחדים.
לפעמים אני מגיע לנקודה והצילום נראה לי בינוני לחלוטין. אם יש לי זמן, אני פשוט מחכה.
לא פעם קרה לי ששינוי קטן באור הפך מקום שנראה רגיל לתמונה שהייתי הרבה יותר מרוצה ממנה.
זאת גם הסיבה שאני אוהב במיוחד לצלם בשעות הבוקר ובשעות שלפני השקיעה.
האור רך יותר, הצללים מעניינים יותר וההרים מקבלים עומק שבאמצע היום הרבה פעמים נעלם.
שוויץ גורמת לי להשתמש יותר בעיניים ופחות במצלמה
וזה אולי נשמע מוזר בפוסט על צילום.
כשאני נמצא במקום כל כך יפה, קל מאוד להיכנס למצב שבו אני מצלם כל דבר.
עוד הר.
עוד אגם.
עוד בית.
עוד עמק.
אחרי כמה זמן אתה מגלה שיש לך מאות תמונות, אבל לא בהכרח מאות תמונות טובות.
לכן אני משתדל לעצור.
להסתכל קודם.
למצוא משהו שמושך אותי.
ורק אז להרים את המצלמה.
לפעמים אני גם מחליט בכלל לא לצלם.
יש רגעים שבהם אני פשוט רוצה לעמוד ולהסתכל.
צילום הוא חלק עצום מהטיולים שלי, אבל אני לא רוצה להגיע למצב שבו כל הטיול מתרחש דרך המסך או דרך העינית.
בסופו של דבר באתי גם להיות שם.
דווקא מזג אוויר גרוע יכול ליצור את התמונות הכי טובות
כשאנחנו חושבים על טיול בשוויץ אנחנו בדרך כלל מדמיינים שמיים כחולים, הרים מושלגים ודשא ירוק.
מבחינת טיול זה בהחלט כיף.
מבחינת צילום אני לא תמיד בטוח שזה המצב הכי מעניין.

אני אוהב עננים.
אני אוהב ערפל.
אני אוהב כשהאור נשבר דרך ההרים ורק חלק קטן מהעמק מקבל שמש.
מזג אוויר משתנה נותן לנוף אופי.
פתאום אותו מקום שנראה כמו גלויה הופך למשהו הרבה יותר דרמטי.
לפעמים דווקא ביום שבו חשבתי שלא יצא לי לצלם שום דבר טוב, אני חוזר עם התמונות שאני הכי אוהב.
ומה לגבי ציוד?
בשוויץ אפשר לצלם כמעט עם כל דבר.
המקום עצמו נותן כל כך הרבה חומר לעבוד איתו שגם עם ציוד פשוט אפשר לחזור עם תמונות מעולות.
אבל עבורי, כשאני כבר מגיע למקום כזה, אני אוהב שיהיו לי אפשרויות.
אני רוצה להיות מסוגל לצלם גם נוף רחב, גם פרט קטן שנמצא רחוק, גם רגעים בתנאי אור פחות טובים וגם דברים שאני מגלה תוך כדי הדרך.
זה אומר שאני לפעמים סוחב יותר ממה שהייתי רוצה.
אבל כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מבחינתי הציוד הוא לא המטרה.
הוא פשוט הכלי שמאפשר לי לצלם את מה שאני רוצה בדרך שאני רוצה.
שוויץ היא בדיוק הסיבה שבגללה התאהבתי בצילום בטיולים
בסופו של דבר, מה שאני אוהב בצילום הוא לא רק התמונה עצמה.
אני אוהב את החיפוש.
את הרגע שבו אני רואה משהו מרחוק ועוצר.
את ההליכה לנקודה שנראית לי טובה יותר.
את ההמתנה לאור.
את הרגע שבו הכל מסתדר לכמה שניות ואני לוחץ על הכפתור.
ואחר כך, לפעמים חודשים או שנים אחרי הטיול, אני פותח את אותה תמונה ונזכר בדיוק איפה עמדתי.
אני זוכר את מזג האוויר.
את הדרך.
את הרעש שהיה מסביב.
לפעמים אפילו את מה שחשבתי באותו רגע.
וזאת מבחינתי הסיבה האמיתית שאני מצלם.
שוויץ פשוט נותנת לי הרבה מאוד רגעים שאני רוצה לזכור.
והבעיה היחידה שלי כשאני מטייל שם היא שבכל פעם שאני חושב שמצאתי את הנוף הכי יפה בטיול, אני נוסע עוד עשרים דקות ומגלה אחד חדש.