התמונה שפתחה לי את העולם
יש תמונות שהן יפות, ויש תמונות שהן הרבה יותר מזה. התמונה הזאת היא אחת מהן בשבילי. זה לא רק נמל, לא רק מים בצבע טורקיז ולא רק שמיים כחולים של ברצלונה. זאת אחת התמונות הראשונות שצילמתי בטיול הראשון שלי לחו"ל, והאמת היא שהיא מסמלת בשבילי רגע הרבה יותר גדול מהפריים עצמו. זה היה הטיול הראשון שלי לבד בחו"ל, הפעם הראשונה שעליתי על טיסה ויצאתי באמת לראות עולם מחוץ למה שהכרתי עד אז. אני זוכר את ההתרגשות של ההתחלה, את התחושה שהכול חדש, פתוח, חי, ואת הרגע הזה שבו פתאום הבנתי שאני באמת שם.
מה שאני רואה בתמונה הזאת היום זה לא רק את הסירות, את המים או את קו הנמל. אני רואה התחלה. אני רואה את הרגע שבו משהו בתוכי נפתח. הטיול הזה הדליק אצלי משהו שלא כבה מאז. מהרגע הראשון ועד האחרון לא הפסקתי לצלם. צילמתי בלי סוף, יותר משלושת אלפים תמונות לאורך כל הטיול, כאילו ניסיתי לתפוס כל רגע, כל צבע, כל זווית וכל תחושה. הייתי עם מצלמת קנון ישנה, לא משהו מקצועי באמת, אבל באותו זמן זה בכלל לא שינה. העיקר היה שאני שם, רואה, חווה, ומרגיש שיש לי דרך לשמור את מה שאני עובר דרך המצלמה.
יש משהו מאוד חזק בלראות מקום חדש בפעם הראשונה דרך העדשה. הכול נראה חד יותר, חזק יותר, מלא יותר. המים נראו לי כמעט לא אמיתיים בצבע שלהם, השמיים היו פתוחים ונקיים, וכל הסצנה הזאת הרגישה לי כמו פתיח לדבר הרבה יותר גדול שעוד מחכה לי בהמשך. זאת גם הייתה אחת התמונות הראשונות שפרסמתי מהטיול הזה, ולא הרבה יודעים עד כמה היא באמת מסמלת אצלי התחלה. לא רק של טיול, אלא של עצמאות, של שחרור, של תנועה, ושל רעב לעוד מקומות, עוד טיסות, ועוד רגעים כאלה שגורמים לך להבין שהעולם הרבה יותר גדול ממה שחשבת.
כשאני מסתכל על התמונה הזאת היום, אני נזכר לא רק בברצלונה, אלא בגרסה ההיא שלי שעמדה שם בפעם הראשונה, עם התרגשות אמיתית בעיניים, עם מצלמה ביד, ועם תחושה שהשמיים נפתחו. יש תמונות שאתה שומר כי הן יפות, ויש תמונות שאתה שומר כי הן מסמנות את הרגע שבו משהו חדש התחיל. בשבילי, זאת בדיוק אחת מהן.