חבל אלזס בצרפת דרך העדשה

יש מקומות שאי אפשר באמת לסמן עליהם וי

יש מקומות בעולם שאני יודע שאוכל לחזור אליהם שוב ושוב.

שוויץ היא דוגמה מצוינת מבחינתי. אני יכול להגיע אליה בחורף ולקבל עולם של שלג, ערפל והרים לבנים, ואז לחזור בעונה אחרת ולראות כמעט מקום אחר לחלוטין. הירוק משתלט על העמקים, הצבעים משתנים, האור שונה, ואפילו אותו הר יכול להרגיש כמו צילום חדש.

חבל אלזס בצרפת נותן לי תחושה דומה.

הפעם האחרונה שלי באזור הייתה לפני בערך שנתיים, ובכל זאת אני עדיין מוצא את עצמי חושב עליו. לא בגלל מקום אחד מסוים ולא בגלל אטרקציה שסימנתי ברשימה. דווקא בגלל החיבור של כל הדברים יחד.

הכבישים, הכרמים, הכפרים, ההרים, השדות והתחושה שאתה יכול פשוט להמשיך לנסוע ולמצוא עוד זווית לצלם.

אז מה בעצם מיוחד בחבל אלזס?

אלזס נמצא במזרח צרפת, באזור שבין נהר הריין לבין הרי הווז', ממש לצד הגבול עם גרמניה ובקרבת שווייץ.

המיקום הזה מורגש כמעט בכל דבר בנוף.

מצד אחד יש מישורים פתוחים ושטחים חקלאיים, ומהצד השני הגבעות מתחילות לעלות לכיוון הרי הווז'. בין לבין משתרעים הכרמים שהפכו לאחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של אלזס.

דרך היין של אלזס נמשכת לאורך יותר מ־170 קילומטרים בשולי הרי הווז', אבל מבחינתי בתור צלם, המספר עצמו פחות מעניין.

מה שמעניין אותי הוא מה קורה כשנוסעים שם.

רגע אחד הכביש עובר בין שורות ארוכות של גפנים, אחרי כמה דקות מופיע כפר קטן בין הגבעות, ובהמשך פתאום רואים שרידים של טירה על קו הרכס.

הנוף משתנה כל הזמן, אבל עדיין מרגיש כאילו הכול שייך לאותה תמונה.

אלזס דרך העיניים של צלם

כשאני יוצא לטיול צילום אני משתדל לא להגביל את עצמי יותר מדי.

אני בדרך כלל נוחת באזור שממנו נוח לי להתחיל את המסע, לוקח רכב ופשוט מתחיל לזוז.

באלזס זה יכול להפוך מהר מאוד ליום צילום אינטנסיבי.

אני יכול לצאת בבוקר עם רעיון מסוים בראש, ואז אחרי חצי שעה לעצור במקום אחר לגמרי כי משהו בנוף תפס לי את העין.

לפעמים זאת שורה של גפנים שיוצרת סימטריה מושלמת.

לפעמים זאת דרך צרה שעוברת בין השדות.

לפעמים אלה כמה בתים ישנים שמופיעים בין הגבעות.

ולפעמים כל מה שאני צריך זה האור הנכון.

זה אחד הדברים שאני אוהב בצילום נוף. אני יכול להגיע לאותו אזור פעם נוספת ועדיין לא לקבל את אותה תמונה.

השמיים אחרים. הצמחייה אחרת. האור נופל בזווית אחרת. הערפל יכול להופיע או להיעלם. הכרמים יכולים להיות ירוקים לחלוטין או להתחיל לקבל את הצבעים של סוף העונה.

מבחינתי, זה בדיוק מה שהופך מקום לכזה שאני רוצה לחזור אליו.

הכרמים הם חלק מהנוף, לא רק מהיין

אי אפשר לדבר על נופי אלזס בלי לדבר על הכרמים.

הם פשוט נמצאים שם בכל מקום.

שורות מסודרות שמטפסות על הגבעות, מתעקמות עם תוואי השטח ונעלמות לפעמים מאחורי הכפר הבא.

בתור צלם, אני מסתכל עליהם בצורה קצת אחרת.

אני רואה קווים.

אני רואה עומק.

אני רואה שכבות.

אני רואה איך שורה אחת של גפנים יכולה להוביל את העין אל כפר שנמצא רחוק יותר, ואיך ההרים מאחור סוגרים את כל הפריים.

ובגלל שהכרמים משתנים עם העונות, גם הנוף עצמו משתנה.

בקיץ הוא יכול להיות ירוק וחי מאוד. בתקופת הסתיו הכרמים מקבלים גוונים של זהב, כתום ואדום, והאזור מקבל אופי אחר לחלוטין.

זו אחת הסיבות שאני לא אוהב לחשוב על מקום כזה כעל יעד שביקרתי בו וזהו.

בצילום אין באמת "וזהו".

הכפרים של אלזס והתחושה שהזמן קצת האט

בין הכרמים נמצאים הכפרים שמזוהים כל כך עם האזור.

בתים עם קורות עץ חשופות, סמטאות צרות, גגות משופעים וחזיתות צבעוניות יוצרים ניגוד מעניין מאוד לכל הירוק שסביבם.

יש אזורים שבהם אפשר לראות מרחוק כפר שלם יושב בתוך הכרמים, והפריים כמעט מסדר את עצמו.

מקומות כמו Riquewihr, Kaysersberg ו־Eguisheim הם חלק מהנוף האופייני של דרך היין, אבל אני לא מתייחס אליהם כאל רשימת תחנות שצריך לסמן.

מבחינתי הם חלק מהסיפור הגדול יותר של אלזס.

לפעמים דווקא הנסיעה ביניהם היא הדבר שאני זוכר.

הכביש שמתפתל בין הכרמים.

הכפר שמופיע פתאום מעבר לעיקול.

הכנסייה שרואים מרחוק.

טירה שנמצאת גבוה מעל העמק.

ואז מגיע הרגע הזה שבו אני כבר מתחיל לחפש איפה אפשר לעצור את הרכב ולהוציא את המצלמה.

הרי הווז' משנים את כל התמונה

אחד הדברים שנותנים לאלזס את האופי שלו הוא הרי הווז'.

הם נמצאים ממערב למישור של אלזס, ובמקומות רבים הם הופכים לרקע הטבעי של הנוף.

כשמתקרבים אליהם, האופי של האזור משתנה.

הכרמים והכפרים מפנים בהדרגה מקום ליערות, גבהים ותצפיות רחבות יותר.

עבורי זה בדיוק השילוב שאני אוהב בטיול צילום: לא להיות תקוע בסוג אחד של נוף.

באותו יום אפשר לצלם כרמים, מבנים עתיקים, כפרים, יערות ורכסי הרים.

אני יכול להתחיל את הבוקר עם עדשה רחבה מול שורות של גפנים ולסיים אותו כשהמצלמה מכוונת אל ההרים.

ויש גם את הערים, אבל הן מספרות סיפור אחר

אלזס הוא לא רק טבע וכפרים.

שטרסבורג וקולמר מציגות צד עירוני יותר של האזור, אבל עדיין שומרות על האופי המקומי בצורה שקשה לפספס.

בקולמר, למשל, המים, הבתים הישנים והרחובות הצרים יוצרים סביבה שונה לחלוטין מהכרמים שנמצאים מחוץ לעיר.

שטרסבורג מביאה איתה קנה מידה אחר לגמרי, עם מרכז היסטורי, תעלות ואדריכלות שמספרת הרבה מההיסטוריה המורכבת של האזור.

גם שם, בתור צלם, אני לא מחפש רק את הבניין המפורסם או את הפריים שכולם מצלמים.

אני מחפש את הדברים הקטנים.

השתקפות במים.

חלון.

רחוב צדדי.

אור שעובר בין שני בניינים.

אנשים שעוברים בתוך הסצנה לרגע ואז ממשיכים הלאה.

טיול צילום באלזס הוא מבחינתי גם הרבה נהיגה

אני דווקא אוהב את החלק הזה.

כשאני מגיע לאזור כזה, אני לא רוצה לדעת מראש בדיוק מה יקרה בכל שעה.

אני רוצה לנסוע.

לראות משהו.

לעצור.

לצלם.

להמשיך.

לפעמים יום כזה הופך לעשר או שתים עשרה שעות שבהן אני כמעט כל הזמן בתנועה. יוצא מהרכב, מחליף עדשה, מצלם, חוזר לרכב וממשיך לנקודה הבאה.

זה אינטנסיבי, אבל זה בדיוק סוג הטיול שאני אוהב.

לא בגלל שאני מנסה להספיק כמה שיותר.

אלא בגלל שאני כל הזמן מחפש את הפריים הבא.

אלזס לא נראה אותו דבר בכל פעם

וזאת אולי הנקודה החשובה ביותר מבחינתי.

מקום טוב לצילום הוא לא מקום שיש בו צילום אחד יפה.

זה מקום שמשתנה.

מזג האוויר משנה אותו.

העונה משנה אותו.

השעה ביום משנה אותו.

העננים משנים אותו.

אפילו אני משתנה בין ביקור לביקור, ולכן גם הדברים שאני מחפש דרך העינית של המצלמה משתנים.

בפעם הראשונה אולי ראיתי את הנוף הגדול.

בפעם הבאה יכול להיות שאתמקד דווקא בפרטים.

וזה בדיוק מה שאני אוהב במקומות כאלה.

אני עוד אחזור לאלזס

יש לי הרבה מקומות בעולם שאני רוצה לראות בפעם הראשונה.

אבל יש גם כמה מקומות שאני כבר מכיר ועדיין רוצה לחזור אליהם.

אלזס נמצא אצלי בקבוצה השנייה.

אני מכיר את התחושה של לנסוע שם בין הכרמים.

אני מכיר את הרגע שבו פתאום נפתח הנוף מול העיניים.

אני מכיר את הימים האלה שבהם אני חוזר בסוף היום עם מאות תמונות ועדיין מרגיש שלא צילמתי אפילו חצי ממה שראיתי.

וזה אולי הסימן הכי טוב מבחינתי.

אם חזרתי ממקום עם כרטיס זיכרון מלא ועדיין נשארתי עם תחושה שיש לי מה לחפש שם, כנראה שהסיפור שלי איתו עוד לא הסתיים.

ואלזס הוא בדיוק מקום כזה.