מצלמה אחת וארבע סוללות אבודות

הכול התחיל מטיול כמעט ספונטני

זה היה לפני בערך שבע שנים. החלטתי לטוס לקרואטיה בעיקר בשביל לצלם. קרואטיה מבחינתי היא אחד המקומות היפים באירופה. ראיתי תמונות של כמה אזורים, סימנתי לעצמי מקומות שאני רוצה להגיע אליהם, ובתוך כמה ימים פחות או יותר כבר היה לי כרטיס טיסה, מלון ורכב.

לא הייתה כאן תוכנית של חודשים. יותר משהו בסגנון: ראיתי מקום, אמרתי לעצמי "וואלה, לשם אני רוצה להגיע", וסגרתי. חמישה או שישה ימים של נסיעות, טבע וצילום. בדיוק מסוג הטיולים שאני אוהב.

וכמו תמיד, את ציוד הצילום הכנתי ברגע האחרון

יש לי הרגל שאני לא מצליח להיפטר ממנו עד היום. גם אם אני יודע שבועות מראש שאני טס, איכשהו את ציוד הצילום אני תמיד מסדר כמעט ברגע האחרון.

יום לפני הטיסה חזרתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך מאוד. אני זוכר את היום הזה מצוין. הייתי גמור. מצד אחד עייפות של סוף יום, מצד שני בראש כבר רצה המחשבה שמחר אני בחו"ל. את צ'אמפי הייתי צריך להשאיר בפנסיון ליד הבית, כי בזמן שלא הייתי בארץ לא היה מי שיישאר איתו בבית. סגרתי את כל הדברים הקטנים שנשארו לי לפני הטיסה ואז הגיע החלק החשוב: ציוד הצילום.

פתחתי הכול. מצלמה, עדשות, חצובה, כרטיסי זיכרון, מטענים וארבע או חמש סוללות. עברתי על הכול, בדקתי שהציוד נמצא ושמתי את הסוללות בצד.

באותה תקופה עדיין לא הייתה לי מדפסת תלת ממד כמו היום, אז גם לא היו לי כל המתקנים שהדפסתי לעצמי בשנים האחרונות בשביל לסדר סוללות וציוד קטן. אילתרתי לעצמי איזה מתקן פשוט מקרטון שבו שמרתי את הסוללות יחד. מבחינתי הכול היה מוכן. או לפחות הייתי משוכנע שככה.

אני לא אוהב טיסות צהריים

למחרת יצאתי לשדה התעופה. אני בדרך כלל מעדיף טיסות לילה מאוחרות. טיסות באמצע היום תמיד מרגישות לי כאילו הן שורפות יום שלם, אבל זאת הייתה הטיסה.

לקחתי את התיק, המזוודה וציוד הצילום, נסעתי לנתב"ג, השארתי את הרכב בחניון לטווח ארוך ועליתי על השאטל לטרמינל 3. צ'ק אין, ביקורת דרכונים, דיוטי פרי, משהו קטן לאכול וההתרגשות הרגילה הזאת שיש לי לפני טיסה.

עליתי למטוס והתיישבתי, כמובן, ליד החלון. אני כמעט תמיד בוחר מושב ליד החלון, גם בגלל שאני אוהב להסתכל החוצה וגם בגלל שאני כמעט תמיד מצלם את ההמראה.

המטוס מתכונן לצאת. אני פותח את תיק הצילום, מוציא את המצלמה, ואז פתאום משהו לא מסתדר לי. אני מחפש סוללה. אין. פותח תא אחר. אין. עוד תא. אין.

בשלב הזה אני כבר מתחיל להוציא דברים מהתיק. עדשה החוצה, כבלים החוצה, כרטיסים החוצה. אני הופך את התיק. כלום.

ואז זה פוגע בי. השארתי את כל הסוללות בבית.

אני זוכר שישבתי שם והסתכלתי על התיק כאילו הוא אשם במשהו. המשפט היחיד שעבר לי בראש היה: Fuck it. מה אני עושה עכשיו?

אני בדרך לקרואטיה לטיול צילום עם מצלמה, עדשות, חצובה, כרטיסי זיכרון ואפס סוללות.

והמצלמה הייתה כמעט חדשה

כאן התחיל הלחץ האמיתי. המצלמה שהייתה איתי הייתה חדשה מאוד באותה תקופה. קניתי אותה רק כמה שבועות קודם, זמן קצר יחסית אחרי שהיא יצאה לשוק, ואם אני זוכר נכון אפילו קניתי אותה בחו"ל.

פתאום התחילו המחשבות: ומה אם אין שם סוללות כאלה? ומה אם הדגם עדיין לא נפוץ? ומה אם אני בכלל לא אצליח למצוא אחת?

כל הטיסה הראש שלי היה בזה. לא עניין אותי אפילו ששכחתי משהו בבית. עניין אותי דבר אחד: איך לעזאזל אני הולך לצלם עכשיו?

נוחתים בקרואטיה ומתחיל מבצע סוללה

ברגע שנחתתי התחלתי לחפש. היום כנראה הייתי פותח כלי AI ושואל איפה יש חנות באזור שמחזיקה את הסוללה הספציפית שאני צריך. אז זה היה פשוט גוגל, חיפושים, אתרים ומפות.

מצאתי כמה אפשרויות, אבל חלק מהן היו במרחק של עשרות דקות נסיעה. למזלי כבר הזמנתי רכב שכור. חברת ההשכרה אפילו הפעילה שירות שאוסף אותך משדה התעופה, לוקח אותך למשרדים שלהם וכשמחזירים את הרכב הם מחזירים אותך לשדה.

אספו אותי, הגעתי לסניף וקיבלתי את הרכב. כבר שם שאלתי אותם אם הם מכירים חנות שבה אפשר למצוא ציוד של Sony. הסברתי להם מה קרה. כנראה הייתי נראה מספיק מיואש כדי שכמה אנשים התחילו לזרוק לי שמות של חנויות ומרכזים מסחריים.

עליתי על הרכב ונסעתי.

"יש לי משהו כזה..."

אני מגיע לחנות הראשונה. מסתכל פנימה. רואה Sony. כבר התחלתי לחייך. ניגשתי למוכר, הסברתי איזה דגם מצלמה יש לי ואיזו סוללה אני מחפש.

הוא מסתכל, מחפש, בודק במחשב ואומר לי: "כן, יש לי משהו כזה".

יופי. ניצלתי.

ואז הוא ממשיך לחפש. עוד מדף, עוד מגירה. מסתכל עליי ואומר: "שיט".

אני מסתכל עליו. "מה שיט?"

נגמר. לא נשארה אפילו אחת.

זה היה מסוג הרגעים שאתה לא באמת יודע אם לצחוק או להתעצבן. שאלתי אותו אם הוא יודע איפה עוד אפשר למצוא. הוא אמר שיש להם סניף נוסף בצד השני של העיר ושהוא יכול לבדוק אם נשאר שם משהו.

"תבדוק."

הוא מתקשר, בודק, וחוזר אליי: יש שם כמה מהאחרונות.

הבעיה? עוד בערך חצי שעה נסיעה.

ואז הבנתי שאני פשוט עייף מדי

בשלב הזה הייתי גמור. טיסה, נסיעות, חיפושים, יום שהתחיל מוקדם, וכמעט לא נשאר לי כוח. התחלתי לנסוע ואז הבנתי שהעיניים שלי כבר נעצמות.

אמרתי לעצמי שזהו. אני לא ממשיך ככה.

נסעתי למלון, התקלחתי ואמרתי לעצמי שאני רק שם את הראש לכמה דקות. נרדמתי. לחלוטין.

וככה הסתיים היום הראשון שלי בקרואטיה. בלי צילום, בלי סוללה, אבל לפחות גם בלי להירדם על ההגה.

למחרת סוף סוף מצאתי אחת

בבוקר קמתי ונסעתי לחנות. נכנסתי ושאלתי על הסוללה. המוכר בדק ואמר שיש לו אחת. אחת. זהו.

באותו רגע מבחינתי היא הייתה שווה זהב. בדקנו שהיא מתאימה למצלמה, הכנסנו אותה, המצלמה נדלקה. איזה אושר.

שאלתי: "יש לך עוד אחת?"

"לא."

טוב. אחת זה יותר מאפס.

קניתי אותה והתחלתי כבר לחשב בראש איך אני מתנהל עם סוללה אחת לאורך יום צילום שלם.

ואז הגעתי לשמורת טבע

בהמשך היום נסעתי לאחת משמורות הטבע בקרואטיה. אני בכוונה לא כותב כאן את השם כי עברו שנים ואני לא רוצה לזרוק שם של מקום שאני לא בטוח בו.

אבל אני כן זוכר את המקום, ויש לי ממנו עד היום לא מעט תמונות.

הגעתי לחניה והתחלתי להכין את ציוד הצילום. חצובה, עדשה רחבה, טלפוטו, מצלמה.

התיק שהיה לי אז היה בנוי משני אזורים מרכזיים, ובנוסף היה בו תא פנימי קטן ומוסתר יחסית. מין אזור שלא ממש רואים כשפותחים את התיק בצורה רגילה. בדרך כלל הייתי שם בו דברים קטנים וחשובים כמו דרכון.

אני מכניס את היד לתיק ומרגיש משהו מוזר. משהו לוחץ שם. אני עוצר, פותח את התא ומוציא ממנו את מתקן הקרטון שלי.

ובתוכו: ארבע הסוללות שלי.

אני פשוט עומד שם ומסתכל עליהן. לא אומר כלום. לוקח נשימה עמוקה ואז מסתכל שוב.

הן היו איתי כל הזמן

הפכתי את התיק במטוס. חיפשתי בכל תא. הוצאתי ציוד. נחתתי במדינה אחרת. חיפשתי באינטרנט. דיברתי עם חברת השכרת רכב. נסעתי לחנות. נסעתי למלון. ישנתי. קמתי. נסעתי לעוד חנות. קניתי סוללה חדשה.

וכל הזמן הזה ארבע הסוללות המקוריות שלי היו כמה סנטימטרים מהיד שלי, בתוך התיק.

אני לא זוכר כמה זמן עמדתי שם ובהיתי בהן, אבל אני כן זוכר את התחושה. השילוב המושלם בין "איזה מזל" לבין "איזה מטומטם אני".

ויש לסיפור הזה גם מוסר השכל

מאז עברו הרבה שנים. הציוד שלי השתנה, המצלמות השתנו, התיקים השתנו, והיום אפילו את המתקנים לסוללות ולציוד הקטן אני מדפיס לעצמי במדפסת תלת ממד.

אבל את הסיפור הזה אני עדיין זוכר. לא בגלל הסוללה שקניתי ולא בגלל הכסף שבזבזתי עליה, אלא בגלל שהמשבר הענק שבניתי לעצמי בראש בכלל לא היה קיים.

הייתי בטוח שחסר לי משהו. הייתי בטוח שנדפק לי טיול הצילום. כבר בניתי תרחישים של איך אני מסתדר כמה ימים בלי הסוללות שלי.

ובמציאות? הן פשוט היו בתא שלא בדקתי מספיק טוב.

וזה אולי מוסר ההשכל שאני לוקח מהסיפור הזה גם היום: לפעמים אנחנו מתחילים לפתור בעיה כל כך מהר, שאנחנו לא שמים לב שהפתרון נמצא לידנו מההתחלה.

ובמקרה שלי הוא אפילו טס איתי כל הדרך לקרואטיה, בתוך התיק.