המקום שפשוט עושה לי חשק לחזור
יש מקומות שאתה מצלם, נהנה, ממשיך הלאה, ושומר מהם זיכרון יפה. ויש מקומות שנכנסים לך עמוק יותר לראש. התמונה הזאת צולמה בשווייץ, בדרך, בלי איזה תכנון גדול של רגע אחד מסוים, אבל מהרגע שראיתי את הנוף הזה פשוט לא הפסקתי לצלם. העננים ישבו נמוך בין העצים, הערפל טייל בתוך היער, והכול הרגיש כאילו הטבע החליט פתאום לתת הופעה פרטית למי שעומד מולו עם מצלמה ביד ויודע לעצור.מה שתפס אותי שם לא היה רק היופי, אלא התחושה שאפשר לצלם את המקום הזה בלי סוף. כל שנייה העננים זזו קצת, כל שכבה של עצים נראתה אחרת, וכל מבט נתן עוד פריים. זה מסוג המקומות שאתה לא באמת מסיים לצלם אותם. אתה רק ממשיך, ועוד פעם מרים מצלמה, ועוד פעם, כי אתה מרגיש שכל תמונה היא רק עוד ניסיון להתקרב למה שהעיניים באמת ראו שם. היה שם קור שווייצרי כזה, נקי, חד, כזה שאתה מרגיש בגוף, וביחד עם הערפל והעומק של היער הכול התחבר למשהו שנראה כמעט לא אמיתי.אני זוכר שבאותו טיול פשוט לא הפסקתי לצלם. מי שמכיר אותי יודע שכשנוף באמת תופס אותי, אני נכנס למוד אחר. אני שוכח מהזמן, שוכח מהדרך, ופשוט נותן למצלמה לעבוד. מה שמבאס זה שבאותו טיול גם הלך לי לאיבוד כרטיס זיכרון אחד, וזה ביאס אותי מאוד, כי אני עד היום לא בטוח בדיוק איזה חלק מהחומר היה עליו. אבל דווקא בגלל זה, כל תמונה שנשארה מהטיול הזה מרגישה לי עוד יותר חזקה. היא לא רק זיכרון, היא גם משהו שנשאר מתוך רגע שלא יחזור בדיוק באותה צורה.כשאני מסתכל על התמונה הזאת היום, המחשבה הראשונה שעולה לי היא לא טכנית ולא פילוסופית. היא פשוטה מאוד. איך בא לי לחזור לשם עוד פעם. זה כל הסיפור. יש בתמונה הזאת משהו שמזכיר לי למה שווייץ היא אחד המקומות שהכי עושים לי את זה בעולם. השילוב בין טבע עצום, אוויר קר, יערים, עננים, ושקט, יוצר שם תחושה שקשה להסביר במילים. זה לא רק מקום יפה, זה מקום שמדליק לך שוב את הרעב לדרך, לצילום, ולמפגש הזה עם נוף שגורם לך לעצור באמת.בשבילי זאת לא רק תמונה של יער וערפל. זאת תזכורת למקום שאפשר לעמוד בו שעות ולא להרגיש שנמאס. מקום שכל פעם שאתה נזכר בו, הדבר היחיד שאתה חושב עליו הוא מתי אתה חוזר.